שבוע טוב לחמאס, עם קצת עזרה מישראל

היה זה אחד השבועות המוצלחים ביותר לחמאס בתקופה האחרונה, בעיקר בהשוואה לימים הקשים שידע הארגון מאז נפילת האחים המוסלמים במצרים. זה חודשים שחמאס נערך לעצרת שתוכננה להיערך בעזה ביום ראשון, עצרת לציון עשר שנים לחיסולו של השייח אחמד יאסין. אוטובוסים שהוכנו להסעת ההמונים, פוסטרים עם תמונות של יאסין ושל השהידים הסלבריטאים האחרים (עבד אל-עזיז רנתיסי, איברהים מקדמה), מצלמות וידאו ואפילו טיסנים קטנים שהפכו בכלי התקשורת של החמאס ל"מזל"טים". ועדיין, החשש של המארגנים היה ממיעוט משתתפים. בכל זאת, בהסלמה האחרונה בעזה, שבוע וחצי בלבד לפני העצרת, בלט חמאס בהיעדרו מזירת ההתגוששות בין הג'יהאד האיסלאמי לבין ישראל. המצב הכלכלי ברצועת עזה אינו מזהיר בלשון המעטה: המנהרות סגורות, שיעור האבטלה בעיקר בקרב הצעירים גבוה במיוחד - סביב 41% - וענף הנדל"ן מושבת בשל אי הכנסת חומרי בנייה מישראל. בסופו של דבר הגיעו מאות אלפים לעצרת ביום ראשון. מרכז העיר עזה נצבע ירוק והפגנת הכוח הייתה מרשימה.

במובנים רבים חמאס חב את הצלחתו לישראל. יממה לפני העצרת פעלו שוטרי ימ"מ במחנה הפליטים ג'נין והרגו את חמזה אבו אל-היג'א, בנו של אחד מסמלי חמאס בגדה המערבית שנעצר ב-2002 בגין חלקו בפיגועי התאבדות. יחד עם חמזה נהרגו עוד שני פלסטינים: פעיל בג'יהאד האיסלאמי ופעיל בגדודי חללי אל-אקצא. הריגת השלושה הצליחה לעורר את השטח ברצועה ובגדה וגם את חמאס, ושוב - בעיקר במחנות הפליטים. עוד בשבת בצהריים נערכה בעיר הלוויה בהשתתפות כ-15 אלף בני אדם, הלוויה שהזכירה את ימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה. האלפים צעדו ברחובות העיר, ובראשם פוליטיקאים משלל ארגונים ובהם חמאס. כל הזמן ליוו אותם עשרות חמושים. שוב ושוב נשמעו קריאות לנקמה בישראל אך גם ביקורת קשה נגד הרשות הפלסטינית שמשתפת פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים.

ג'מאל אבו אל-היג'א, אביו של השאהיד, יושב בכלא הישראלי. ב-2004 פגשתי אותו שם לראשונה במסגרת תחקיר לספר "המלחמה השביעית" שכתבתי יחד עם העיתונאי עמוס הראל, על אודות האינתיפאדה השנייה. משנתו הייתה קיצונית וברורה. הוא הסביר אז את הבחירה של חמאס לחדש את פיגוע ההתאבדות בתוך ישראל, כמה חודשים לאחר תחילת הלחימה. לטענתו חמאס רצה "לגרום לשינוי בתפיסת הישראלים, שחשבו כי יוכלו להמשיך בכיבוש לנצח. המשא ומתן המדיני לא הביא שום שינוי. לעומתו, הפיגועים גרמו לישראלים לחוש את הכאב שאנו חשנו...".

בכיר אחר שהתראיין אז בנושא הזה היה השייח חסן יוסף, שאף אותו פגשתי בכלא. יוסף טען כי דווקא אנשי מחנה השלום בישראל, "אלה שדיברו על סיום הכיבוש ונסיגה, דחפו אותנו קדימה בהחלטתנו להמשיך בפיגועי ההתאבדות... אחת ההוכחות הטובות ביותר עבורנו לשבר שנוצר בחברה הישראלית כתוצאה מפיגועי ההתאבדות הייתה תופעת הסרבנות. חשבנו שיש להעמיק את השבר הזה והשימוש בנשק המתאבדים הפך לעניין של קונצנזוס בארגון".

השבוע שוב פגשתי את יוסף, הפעם בלשכתו ברמאללה. כמה ימים לפני כן, הוביל את תהלוכת ההלוויה בג'נין וראה את ההמונים שהתגודדו סביב הארונות. לכאורה, חזרה כמעט מדויקת על הימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, אז עמד בראש העצרות של הארגון וקרא לנקמה. ובכל זאת לא מעט שנים חלפו מאז שנת 2000 ויוסף, שיצא מהכלא לפני כחודשיים, נשמע מתון ופרגמטי יותר. בשנים האחרונות הפך בנו מסעב לסוג של סלבריטאי: בנו של ראש החמאס בגדה, שהיה לסוכן של השב"כ במשך עשר שנים, כתב את רב המכר "הנסיך הירוק" והיה למרצה מבוקש בכל מקום ברחבי העולם. השייח לא מתראיין על הנושא הזה ושומר על נתק מוחלט ממסעב. אף שחשפתי בזמנו את הפרשה הוא מסרב להפר את שתיקתו בסוגיה.

השייח יוסף נשמע בטוח בכוח של ארגונו, אף שלאחרונה לא מעט פרשנים טוענים כי התמיכה בחמאס יורדת. "אלה הערכות לא מדויקות. ההפגנות והתהלוכות שראינו בחודשיים אחרונים, שרוב המשתתפים בהן היו תומכי חמאס, מעידים על התמיכה הברורה בארגון. תראה מה קרה לאחר שהשתחררתי מהכלא. שלושה ימים לאחר השחרור נערכה קבלת פנים לכבודי בעיריית אל-בירה. אלפי פלסטינים הגיעו לשם כדי לקבל את פניי. החמאס נמצא כאן בגדה. זו תנועה ציבורית עם עומק ולא איזה קבוצת חשיבה שמחליפה אידיאולוגיה. אם אין לנו בכירים שמדברים בתקופה האחרונה בכלי התקשורת זה לא בגלל היעדר תמיכה בנו, אלא בגלל החשש של ראשי הארגון מפני כוחות הביטחון הישראליים ומנגנוני הרשות. שיהיה ברור - גם אני יודע שבכל רגע נתון, הכיבוש עלול לעצור אותי. זו שאלה של זמן עד שיבואו.

"על כולם, ישראל והרשות הפלסטינית, להכיר בחמאס. בנוכחות שלו. כי זו מציאות שלא תשתנה. המשך הרדיפה של הנהגת התנועה לא יפתור דבר. תראה מה קרה לנו מאז חיסולו של השייח אחמד יאסין. חשבתם שזה יחליש אותנו אבל בפועל הארגון הלך וגדל והתחזק. אתם פועלים נגדנו, רודפים אותנו והורגים את אנשינו. אז מה אתם מצפים בדיוק מאתנו? אם תחשבו בצורה הגיונית, שקולה, תבינו שאין מנוס אלא לפעול אחרת. תראו מה קרה בעזה. אחרי שתי מלחמות ישראל הבינה שאין ברירה והיא חייבת לקבל את הנוכחות של חמאס בעזה. וגם כאן עליה לעשות זאת. היא הגיעה להסכם תהדיא עם הארגון ברצועה. מה משמעות ההסכם? שישראל מכירה בנוכחות של חמאס. הארגון מצדו שמר על הפסקת האש גם בימים קשים ותחת מצור. זה הוכיח שחמאס שומר על הסכמים שעליהם הוא חותם. הוא יכול לשלוט ברחוב ויש היררכיה ברורה עם הנהגה אחת".

יוסף לא מהסס למתוח ביקורת גם על מצרים. "אנחנו הדגשנו שאין לנו שום כוונה להתערב בנושאים פנים מצריים וביקשנו שיביאו לנו שם של מישהו אחד מהחמאס שעצור אצלם בגין פעילות נגד המדינה. הבעיה שבגלל הבעיה בינם לבין האחים המוסלמים, הם בטוחים שאנחנו חלק מהם. אנחנו לא. רעיונית, נכון, זה אותה אידיאולוגיה. אבל לא במישור הארגוני. אנחנו מסתפקים בעימות עם ישראל באדמות הכבושות".

כאשר שאלתי אותו על עמדת חמאס ביחס להסכם שלום בין ישראל לאש"ף, הסביר כי אם ייערך משאל עם בנושא כפי שהבטיח אבו מאזן, יכבד ארגונו את התוצאות.

ומה יקרה אם ההסכם יכלול ויתור על זכות השיבה?

"אני בטוח שבני עמנו לא יוותרו על זכות השיבה. הציבור הפלסטיני כולו בעד זכות זו. למעשה בסיס הסכסוך הוא זכות השיבה".

שר החוץ האמריקני ג'ון קרי נפגש גם השבוע עם אבו מאזן בניסיון למנוע את קריסת התהליך המדיני כבר בסוף השבוע הקרוב, בשל סיפור הפעימה הרביעית של שחרור האסירים, שבמקור הייתה מתוכננת ל-29 במרץ. בעוד אבו מאזן ונתניהו, כל אחד מצדו, עסוקים במציאת סיבות להכשלת התהליך, קרי הבלתי נלאה מחפש אחר פתרון יצירתי לסוגיית שחרור האסירים ערביי ישראל. והמציאות הזו, לולי הייתה עצובה, הייתה בוודאי משעשעת; שני מנהיגים עסוקים בהאשמות הדדיות ובטרפוד המשא ומתן ואילו קרי והקהילה הבינלאומית מנסים לגרום לשניים להפסיק להתקוטט.

שליח האו"ם לתהליך השלום רוברט סרי, אחד מאותם "מבוגרים אחראים" שרצים בין הצדדים בניסיון למנוע קריסה של השיחות, נשמע מודאג מאוד לנוכח המחלוקת על האסירים. "29 במרץ הוא עניין מידי, דחוף יותר מ-29 באפריל, אז אמור להסתיים המשא ומתן", הוא אומר לוואלה! חדשות. "אם לא יימצא פתרון לסוגיה הזו בימים הקרובים, ספק אם ניתן יהיה לסיים תשעה חודשים של שיחות. אני מקווה שבסופו של דבר תהיה הצעת מסגרת של קרי שתהלום את החלטות האו"ם הרלבנטיות ואת מפת הדרכים. בעיניי, חשוב ששני הצדדים ימשיכו במשא ומתן על בסיס זה. אם התהליך המדיני יצליח, צריך לחשוב כמה תועלת אפשר יהיה להפיק מכך. מנגד האלטרנטיבה לרעיון שתי המדינות נראית רע במיוחד".

סרי שב לא מכבר מביקור בחצי האי קרים, ביוזמת מזכ"ל האו"ם. הוא עבר שם הרפתקה לא פשוטה. חמושים שלא לבשו מדים, ככל הנראה חיילים רוסים, עצרו אותו לכמה שעות לאחר שסירב לעזוב את האי לאלתר. החזרה לארמון הנציב בירושלים ולביקורים ברמאללה נראית לפתע רגועה להפליא בהשוואה למתרחש בקרים. ועדיין, סרי נשמע חרד. "זה רגע האמת. זה לא הזמן למשחקים או לניסיונות לצבור נקודות של הרגע האחרון. אני מאד מקווה ששני הצדדים יוכלו לקבל את הסכם המסגרת. אם המצב בשטח בגדה ובעזה לא ישתפר, יהיו לכך השלכות".

מה זה אומר? התפרצות אלימה?

"לא ניתן יהיה להמשיך באווירת 'עסקים כרגיל'. אני לא רוצה לומר ולקבוע מה יקרה אם. הפלסטינים מן הסתם יפנו למוסדות האו"ם ולאחר מכן תבוא תגובה ישראלית. ואז קשה לי לדמיין התפתחויות חיוביות שיוצאות מזה".