כך הפכה סוריה למגרש המשחקים של חיזבאללה

ההתפתחויות השבוע ברמת הגולן הן עוד פרק חשוב בספרי ההיסטוריה החדשה של המזרח התיכון. ואין הכוונה רק להתערערות השקט בן 40 השנים בין ישראל וסוריה, אלא גם לשינוי במרקם היחסים הסבוך בין חיזבאללה לדמשק. אפשר לשער שאם אביו של נשיא סוריה בשאר אסד, חאפז, היה רואה כיצד בנו מאפשר לחיזבאללה לקחת חלק מרכזי כל כך בהגנה על משטרו, הוא כבר מזמן היה מת.

חיזבאללה הוקם בשנת 1982 על ידי חבורה של בכירים במשמרות המהפכה, יחד עם אנשי דת שיעים לבנונים, שרובם רכשו את השכלתם הדתית בקום שבאיראן. מרגע הקמת הארגון, לא היה שם סיפור אהבה עם דמשק. להיפך. חאפז אסד טיפח את המתחרה השיעית, תנועת אמל, ובשלב מסוים, החל משנת 1987, שלח את הטנקים שלו כדי להילחם בחיזבאללה ישירות. במשך שנתיים תמימות נלחם צבא סוריה בחיזבאללה כדי להחלישו.

מאז זרמו הרבה מים בנהר הפרת. אסד האב אפשר אמנם לחיזבאללה למרר את חייהם של הישראלים בדרום לבנון, אך מנע אספקת אמצעי לחימה רגישים לחיזבאללה. בשנת 2000 הוא הלך לעולמו. בנו הנהיג מדיניות הפוכה ביחס לארגון השיעי. הנשיא הצעיר צייד את חיזבאללה בכל טיל, רקטה וכלי נשק אפשריים כדי לחזק את ההרתעה הסורית מול ישראל. באותן שנים לפחות, הנחת היסוד של בשאר הייתה שסוריה אולי אינה יכולה לנקוט פעולה ישירה כדי להחזיר את רמת הגולן לידיה, אך חיזבאללה בהחלט יכול להבהיר לישראל מה המחיר של הימנעות מהגעה להסכם שלום עם דמשק. וכך סייעה סוריה של בשאר במשך שנים לאמן ולצייד את כוחות חיזבאללה, אך אף הוא נזהר שלא להעביר לידיו נשק רגיש מדי שעלול לחצות את סף הסבלנות הישראלי. מכאן שחלק הארי של הטילים שיוצרו בעבור חיזבאללה בסוריה, הוחזקו במחסנים מיוחדים על אדמת סוריה, מוכנים לשעת השי"ן, כלומר להסלמה מול ישראל.

אלא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה את כללי המשחק. סוריה נהפכה לנטל על חיזבאללה ולא להיפך. כאשר שלטונו של בשאר החל להתערער, התבקש מזכ"ל הארגון חסן נסראללה להתגייס לטובתו. תחילה הוא סירב לעשות זאת. רק לאחר הפצרות מצדו של המנהיג הרוחני באיראן עלי חמינאי, שהבהיר לנסראללה כי אין בידיו ברירה אחרת, יצא חיזבאללה למבצע המסובך ביותר בתולדותיו - המבצע להצלת בשאר. משמעות הדבר - פעולה בשטח מדינה שכנה, נגד מוסלמים-סונים, ואיבוד התמיכה והפופולריות שממנה נהנה הארגון ברחבי המזרח התיכון. ובכל זאת, הארגון השיעי-לבנוני עשה זאת. הוא שלח אלפים מאנשיו להילחם במלחמה שאינה שלו, איבד מאות מהם בעוד יותר מאלף נפצעו, ונהפך ליעד המועדף על פעילי אל-קאעדה באזור.

דבר אחד לפחות התברר לחיוב מבחינת חיזבאללה: התלות של בשאר בארגון מוחלטת. צבא סוריה לא יוכל לשנות את פני המערכה לבדו ומשם כך בשאר זקוק למעורבות בלתי פוסקת של חיזבאללה. וההצלחות, מאז החל נסראללה לשגר את אנשיו לסוריה, לא בוששו לבוא. זה החל במערכה על אל-קוסיר, המשיך השבוע לאל-יברוד וביום רביעי לכפר ראס אל-עין באותה גזרה. חיזבאללה למעשה מטהר בעבור בשאר את פרוזדור הגבול עם לבנון ופוגע בצירי ההצטיידות של פעילי הג'יהאד העולמי משני צדי הגבול.

התלות יוצרת מציאות חדשה. אם בעבר תפסה סוריה את לבנון כמגרש המשחקים שלה, הרי שכעת חיזבאללה רואה את השכנה ממזרח באופן דומה. יתרה מזאת, אם בעשור הקודם ניצלה דמשק את חיזבאללה כדי להקיז את דמם של הישראלים, הרי שכעת הארגון השיעי משתמש בסוריה, או ליתר דיוק ברמת הגולן, כדי לעשות זאת. התלות מאלצת את סוריה לשלם לחיזבאללה תמורה ישירה. היא מתבקשת להעביר לידי הארגון בלבנון את אותם טילים שיוצרו בסוריה והוחזקו שם למענו. היא מאפשרת לפעילי חיזבאללה לפעול בכל מקום ובכלל זה ברמת הגולן.

האור הירוק לחיזבאללה לעשות ככל העולה על רוחו בסוריה עלול להתברר כבעייתי במיוחד ביום שאחרי מלחמת האזרחים - אם יבוא - במקרה שחיזבאללה יחליט להישאר על אדמת סוריה. גם לבשאר יש אינטרס להעניש את ישראל או לגבות מחיר על תקיפת מטרות סוריות או של חיזבאללה. ובכל זאת, פוטנציאל ההסתבכות של בשאר בעקבות פיגוע שייצא מרמת הגולן הסורית גדול לאין ערוך מזה של חיזבאללה.

התגובה של ישראל לפגיעה בכוחותיה תופנה מן הסתם נגד דמשק, בטח כאשר מדובר בפיגוע כמו זה שהיה השבוע באזור מג'דל שמס, אזור שנמצא בשליטת תומכי אסד. בישראל יעדיפו במקרה כזה לתקוף מטרות של המשטר הסורי ולא להסתכן בפעולה נגד חיזבאללה שעלולה להביא להידרדרות משמעותית. בתרחיש כזה, היתרונות היחסיים של בשאר במלחמת האזרחים - כמו חיל האוויר שלו - עלולים להיפגע. מכאן אולי ההערכה הרווחת שבשאר לא באמת ירצה בהסלמה נוספת מול ישראל.

הבעיה היא שכמו תמיד, קשה לדעת מה מתרחש במוחו של מנהיג. נשיא סוריה כבר הוכיח בשנים האחרונות עד כמה תמוהה קבלת ההחלטות שלו ושל אנשיו. אפשר לפסול על הסף את האפשרות שבשאר או מישהו מטעמו ימשיך במגמה המדאיגה של דרדור המצב מול ישראל עד כדי סכנה של עימות נרחב. אך דווקא הביטחון העצמי שבשאר צובר במלחמת האזרחים עלול לדרבן אותו להרפתקאות יקרות ומסוכנות ברמת הגולן.

השבוע נועד יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן עם נשיא ארה"ב ברק אובמה. בשורות גדולות לא יצאו משם. אובמה הדגיש בפני אבו מאזן את הצורך לחדש את השיחות עם הישראלים שהופסקו בסביבות נובמבר ולהמשיך במשא ומתן על הסכם שלום מבלי לפנות למוסדות האו"ם בצעדים חד-צדדיים. החדשות הטובות מהפגישה הן שאבו מאזן לא שלל זאת על הסף. החדשות הפחות טובות הן שיו"ר הרשות הדגיש כי לשם כך יצטרך לקבל תמורה מהצד הישראלי. כלומר, הקפאה של הבנייה בהתנחלויות ובמקביל שחרור אסירים. לא סתם אסירים, אלא על פי העיתון הלונדוני אל-חיאת, את "האסיר", בהא הידיעה, מנהיג הפתח מרוואן ברגותי.

גורמים מערביים ופלסטינים ששוחחו עמי טוענים כי הדברים מדויקים. האם מדובר בתמימות או בצעד מתוחכם של אבו מאזן שנועד להוכיח שישראל אינה מוכנה למחוות שיביאו להמשך השיחות? במקרה הספציפי הזה, נראה שלא זה ולא זה. נראה שזהו סוג של הימור, שיכול להתגלות כמשתלם במיוחד לעבאס, אולי אפילו לישראל. אבו מאזן יודע ששחרורו של מרואן ברגותי מהכלא יאפשר לו לנהל משא ומתן חודשים רבים, מבלי שייאלץ לחשוש מדעת הקהל; אולי אף כשברגותי, המנהיג הפופולרי ביותר בשטחים כיום, יושב לצדו בשיחות. מבחינת אבו מאזן, יהיה זה הישג אדיר. שחרור ברגותי יחזק את התמיכה בפתח, שבינתיים מתקשה להשתקם. ואולי הדבר החשוב מכל בעבור אבו מאזן – הוא יוכל למנות את ברגותי ליורשו ולסכל כל ניסיון של יריבו הגדול מוחמד דחלאן לטעון לכס הנשיאות. אבו מאזן יודע שלדחלאן השוהה באיחוד האמירויות, או לכל מועמד אחר, אין סיכוי מול ברגותי, שזכה לתהילת עולם בשל חלקו באינתיפאדה השנייה ובשל האשמתו ברצח חמישה בני אדם.

כאמור, הפגישה בוושינגטון לא הביאה לפריצת דרך. סאיב עריקאת תיאר אותה כפגישה "קשה וארוכה" והוסיף בהקלה שאובמה לא הציג את הסכם המסגרת בפני אבו מאזן (בניגוד לשר הביטחון משה יעלון, הוא השכיל להימנע מהתקפות על הממשל האמריקני או על העומד בראשו). המלאכה כעת תוטל על שר החוץ ג'ון קרי, שייאלץ כרגיל לתווך בין הצדדים ולנהל את השוק המזרח תיכוני בדילוגיו באזור: לבקש מהישראלים משהו כדי לאפשר לאבו מאזן להמשיך בשיחות.

אף שהרעיון של שחרור ברגותי קוסם כל כך לאבו מאזן, ספק אם בישראל מישהו יהיה מוכן לשמוע על כך. הרי כבר עכשיו, עוד הרבה לפי שמגיעים לדבר על ברגותי, ישנו עניין הפעימה הרביעית, שבמסגרתה אמורים להשתחרר אסירים ותיקים, אשר רובם הגדול נעצר לפני הסכמי אוסלו. השחרור אמור להתבצע בסוף החודש. רוב האסירים אינם מוכרים לישראלים ורובם מבוגרים ולא מהווים סכנה לציבור. ועדיין, נתניהו לא ישחרר בקלות את האסירים ובהם 14 ערבים-ישראלים, מבלי לדעת מראש שהרשות הפלסטינית מוכנה להמשיך במשא ומתן. אבו מאזן מצדו טוען שישראל התחייבה בכל מקרה לשחרר את 30 האסירים הנותרים, ללא קשר להמשך השיחות ולכן יסרב להתנות את שחרור האסירים במגעים המדיניים. וזה עוד הרבה לפני שדובר בכלל משהו על הקפאת הבנייה או על "האסיר" ברגותי.