ברגישות ובנחישות: גדעון סער ומלחמתו במסתננים

לפני כשנה היינו עמוק בתוך המשא ומתן הקואליציוני. הקלפים שקיבל בנימין נתניהו השאירו אותו על כס ראש הממשלה ושמרו לאביגדור ליברמן את מקומו בלשכת שר החוץ עד שסיים את ענייניו המשפטיים. עם זאת, בכל הנוגע לבכירי הליכוד נרשמה אכזבה כמעט בכל הגזרות. סילבן שלום הסתפק במשרד האנרגיה והמים, גלעד ארדן שודרג רק למשרדי התקשורת וביטחון העורף, ישראל כ"ץ נשאר במשרד התחבורה וגדעון סער נאלץ לוותר על החינוך לטובת הפנים לאחר קרב לא פשוט. רק משה יעלון שודרג באמת - לתפקיד שר הביטחון.

פוסט פוליטי - לכל הטורים

שנה חלפה מאז. ישראל כ"ץ פתח בסערה את הקדנציה במשרד התחבורה עם שלל רפורמות שביקש לקדם ומאבקים ראש בראש עם ארגוני עובדים. במקביל, הוא ניהל עימות עם סער ועם ארדן סביב תוצאות הבחירות לכנסת ואף התווכח עם ראש הממשלה בעניין שחרור האסירים. לאחרונה נרשם שקט בגזרה. סמכו על כ"ץ שיידע לעשות את הרעש כשירצה, אבל לעת עתה יש לו עוד קילומטראז' כדי לממש את ההבטחות ששחרר בתחילת כהונתו השנייה במשרד.

סילבן שלום, כמו סילבן שלום, מנסה לשכנע שהמשרד שלו הוא הדבר הכי מעניין וחשוב שעשה בחייו. אבל כרגע עיקר הפוקוס הפוליטי שלו מכוון לעניין הנשיאות. גלעד ארדן, אולי הנפגע העיקרי מהפאזל הממשלתי בין הבכירים, נמצא במצב עדין. במשרד התקשורת הוא נכנס לנעליים הגדולות שהשאיר משה כחלון. את הרפורמה שתהיה "מהפכת הסלולר" שלו הוא טרם מצא. בחזית העורף המצב עם שר הביטחון בכי רע. ארדן רוצה סמכויות וכוח אש, יעלון מסרב לשחרר. נתניהו, לפי שעה, טרם הצליח לפתור את הפלונטר. יעלון נהנה מתמיכה רחבה בציבור, בעיקר כי הוא לא דיבר. אבל חשיפת הדברים שאמר לפני כחודש בשיחות סגורות על שר החוץ האמריקני ג'ון קרי דחפה אותו לפוזיציה שממנה רצה כל כך להשתחרר. אולי זה נתן לו כמה נקודות במרכז המפלגה, אבל לא בציבור. שישאל את ליברמן איך זה להיות דחוי בארצות הברית.

נשארנו עם סער. הקרב על תיק החינוך היה אחד המרכזיים במשא ומתן הקואליציוני. סער רצה מאוד להישאר במשרד ונתניהו רצה מאוד להמשיך לראות אותו שם. אבל יאיר לפיד התעקש, ונתניהו נאלץ לוותר. סער עבר למשרד הפנים. מבט מהיר על רשימת השרים שהיו במשרד בעשר השנים האחרונות אינה מראה מלבב עבור אדם עם שאיפות פוליטיות גדולות. אברהם פורז נמצא מחוץ למערכת הפוליטית. כך גם אופיר פינס ורוני בר-און. מאיר שטרית שרד בקושי אחרי שעלה ברגע האחרון על הרכבת של ציפי לבני.

על אלי ישי, השר הקודם, אי אפשר להגיד שלא עשה גלים במשרד. אבל הגלים הללו לא תמיד היו חיוביים. דוח השריפה בכרמל, ששמו נקשר בו, לא היטיב עמו על אף שלא נגרר מעבר למילים חריפות שנקט מבקר המדינה. העניין השני הגדול, טיפולו במסתננים, עשה לו טוב בקרב קהל בוחריו, אבל פגע בתדמיתו בקרב כלל הציבור. הביקורת שלה זכה ישי באה לאו דווקא בשל מעשיו, אלא בשל התבטאויותיו כלפי אוכלוסיית המסתננים. הוא אמר שכולם צריכים ללכת לכלא, דיבר על המחלות שהם נושאים ועל הפחד של תושבי דרום העיר בשל נתוני הפשע הגואים ביניהם.

הטקטיקה של סער שונה. נחישותו לפתור את סוגיית המסתננים אינה נופלת מזו של ישי, וכשהוא מדבר על פתרון כוונתו לראות את כל מי שאינו נופל להגדרה של פליט עולה על מטוס ונעלם מכאן. כשבג"ץ פסל את החוק שמאפשר לכלוא את המסתננים למשך שלוש שנים מיהר סער, בגיבוי נתניהו, לחוקק חוק חלופי. החוק הזה, אגב, יעמוד בקרוב שוב במבחן בג"ץ. מספר הפליטים שעזבו את ישראל בינואר – 770 – נחשב לגבוה בכל קנה מידה. במשרד הפנים טוענים שלפי תמונת המצב הראשונית נראה שגם בפברואר יעזבו רבים את ישראל. במידה מסוימת התהפכו היוצרות בזמן האחרון. אם במהלך השנים תושבי דרום תל אביב הישראלים היו אלה שמפגינים ויוצאים לרחובות, הרי שהיום אלה המסתננים ששובתים וחוסמים רחובות. לא שהמציאות השתפרה פלאים, אבל יש כאן שינוי תודעתי.

לא קל לצבור פופולריות במשרד הפנים. רוב הנושאים שנמצאים על שולחנו של השר הם אפורים ובלתי סקסיים בעליל. סער תפס את עניין הפליטים והוא הולך עליו בכל הכוח. מפה לשם נצבע הנושא הזה בצבעים עזים של שמאל וימין. הליכוד, הבית היהודי והחרדים תומכים בפתרונות שמציע סער. מרצ והמפלגות הערביות התנגדו לכך תמיד. מפלגת העבודה ישבה בשנים האחרונות על הגדר, אבל בשנה האחרונה הצטרפה לגמרי למחנה השמאל. יש עתיד נוטה לכיוון הימין בנושא הזה והתנועה, כמו התנועה, חלוקה. העניין הזה משחק לטובתו של סער. ברוב כלי התקשורת מוצגים מהלכיה של מדינת ישראל כלפי הפליטים באופן שלילי, אבל בציבור הרחב היחס שונה לחלוטין. אם סער יצליח להוציא מישראל במהלך שנות כהונתו מספר רב של מסתננים, הוא יוכל לגרוף מכך הון פוליטי. כל עוד הוא יקפיד על פרופיל נמוך של התבטאויות כלפי האנשים הללו, שאיך שלא מסתכלים על זה - גורלם לא שפר עליהם. החלטתו מאתמול להעניק תושבות קבע ל-221 ילדי זרים מראה שהוא מבין היטב את חוקי המשחק.

שתי הערות לאחר סיום השבוע הראשון בהצבעות בוועדת חוק השוויון בנטל ולקראת השבוע הבא האינטנסיבי, שבו ככל הנראה יתקיימו ארבע ישיבות בשבוע אחד: האחת, מי שנכח בדיונים שקדמו להצבעות יכול היה להתרשם ממרכזיותו של נציג הצבא, תא"ל גדי אגמון. כל עניין שעלה על הפרק עבר דרך המסננת של אגמון, וטוב שכך. הרי מה הטעם בלהעביר חוקים שאין להם היתכנות בשטח? ראינו בשבוע שעבר איך משרדי הממשלה ממסמסים חוקים שעברו ולא מיישמים אותם בתקנות. טוב לדעת שהצבא, שרגיל ב"רות היישר", מתייחס ברצינות למה שייצא מתחת לידם של הח"כים. ועדיין, הבכי והנהי שעלו משורות הצבא בעקבות ההחלטה של הוועדה שלא להאריך את שירות הבנות אינם במקומם. הלו, יש כאן רשות מחוקקת שזכותה להחליט שלא לתמוך בעמדות הצבא. לא לרוחכם? תתמודדו.

ההערה השנייה קשורה להתייצבותם של החרדים לצד יו"ר הוועדה, איילת שקד, בעניין ישיבות ההסדר, אשר צריכה להדליק נורה אדומה בקרב אנשי יש עתיד. לכל אורך הדיונים יצאו החרדים נגד ההסכם המתגבש בנוגע לישיבות ההסדר, כשברקע זורם הדם הרע בין המפלגות החרדיות לבית היהודי הדתית-לאומית. אז מדוע תמכו נציגי ש"ס ויהדות התורה בהארכת השירות לבחורי ההסדר בחודש אחד בלבד?

ביש עתיד רגועים בגלל המתמטיקה. לפי החוק, אם ועדה בכנסת מבקשת לערוך שינוי בחוק ממשלתי היא זקוקה לרוב. בוועדת השוויון בנטל שמונה חברים, כך שכל שינוי של מתווה החוק של ועדת פרי מצריך חמש אצבעות שיורמו בעד. השגת הרוב הזו מסובכת. שקד והחרדים יזדקקו לשני תומכים נוספים. נציגי יש עתיד והתנועה יתנגדו בוודאות. נראה שגם ח"כ עומר בר-לב יתנגד, הרי לא סביר שמפלגת העבודה לא תתמוך בחוק גיוס לכולם במקרה שלא תהיה עמידה ביעדים מצד החרדים. וכך נשארנו עם אנשי הליכוד-ביתנו כלשון המאזניים. לתמיכה של נציגיהם במתווה של שקד בעניין הסנקציות תהיה משמעות אחת: משבר קואליציוני אמיתי.