זה לא כיף גדול להיות צייד צבאים בחורף. ינואר, חורף מרילנדי - ואנו יוצאים לדרך בשעה 4:00 בבוקר, כדי להגיע לחלקה לפני הזריחה, כי הצבאים בדיוק אמורים לעבור ממקום הלינה למרעה. זה היום האחרון של עונת הציד, אך מזג האוויר - קור עז ורוח - לא מעודד פעילות בחוץ. אחרי שעתיים נסיעה, מגיעים לחלקה הפרטית של אחד הציידים שאני מתלווה אליהם: בימי ראשון, כשהציבור אמור לבלות בטבע, מותר לצוד רק באדמה פרטית. בחושך מוחלט, אנו מדדים לעבר פיגום מיוחד שנבנה לצורך הציד - הבגדים נתפסים בקוצים, הרגליים טובעות עד הקרסול בשלוליות של מים קפואים. על פיגום העץ, בקושי יש מקום לשלושה אנשים עם ציוד, כולל רובה מסוג "וינצ'סטר". אנחנו מתמקמים ומתחילים לנסות לאתר צבאים. זה נראה כמו משימה אבודה - לקוות שמתוך כל השטח של היער, הצבאים יבחרו לקפוץ דווקא אלינו - אבל אנדרו, בעל החלקה, מרגיע אותי ש"הם תמיד באים - צריך רק לחכות בשקט ובסבלנות". תוך זמן קצר, באמת רואים בחושך שני זנבות לבנים של הצבאים - אך רעש בריח הרובה גורם להם להסתלק למעבה היער.
הצבי הבא מופיע כעבור חצי שעה - אך הוא עוקף את המלכודת, נצמד לאדמת השכן שם שלט על העץ מזהיר באופן חד-משמעי, שמי שידרוך במקום ייחשב לעבריין. הצבי הבא רחוק מדי מכדי לשמש מטרה. הקור בינתיים מתחיל להפוך לבלתי נסבל. מעל הראש שלנו דואה נשר, חולפת להקה של אווזי בר, סנאי מקפץ על העץ - אך הצבאים לא באים יותר. במרחק מסוים, אנו שומעים כמה יריות בודדות - יש עוד ציידים ביער.
אחרי שלוש שעות של המתנה ושיניים נוקשות מקור, אנו נאלצים לסיים את היום האחרון בעונת הציד של מרילנד במסעדה בצדי הדרך עם חביתה והוט-דוג. אני מאוד מרוצה מהעובדה שהצבאים שראינו ישרדו לפחות עד לעונת הציד הבאה. וולד ואנדרו לא ממש מרוצים.
"באזור הזה היו פעם טורפים - זאבים, דובים, אבל חיסלו אותם כמעט לגמרי", אומר וולד. "ובלי טורפים טבעיים, הצבאים מתרבים בכמויות מטורפות. שורצות עליהם כל מני קרציות שמעבירות מחלות, כמו מחלת ליים, הם גורמים לתאונות דרכים - ובגלל שאין טורפים טבעיים שיכולים לצמצם את אוכלוסיית הצבאים - בני אדם צריכים לקחת על זה אחריות".
רוצים לצוד? מלאו טפסים קודם
הציד בארה"ב מלווה במנת ביורוקרטיה גדושה: תחילה, יש להזמין רישיון ציד לתקופה של שנה (בעל האדמה לא חייב להוציא רישיון בתשלום, אך חייב לעבור קורס בטיחות, ומי שאינו תושב מרילנד, כמו וולד, שבא מווירג'יניה השכנה - נדרש לשלם 130 דולרים לשנה, ומותר לו להרוג עד 12 צבאים בשנה). לרישיון שניתן להזמין ברשת ולהדפיס במדפסת בבית, מצורפים כרטיסים שיש למלא עם פרטים של כל צבי שהרגת - תאריך, מיקום, מין - ולשלוח לרשויות המקומיות. לצוד סנאים וארנבים אפשר בלי הגבלה - אך צייד שמתכנן לצוד דוב צריך לרכוש רישיון מיוחד עבור כל דב שטרם ניצוד. כמובן, הרישיון לא מבטיח לצייד הצלחה. מעניין שבמדריך לציידים של הרשות המקומית לא נאמר "להרוג" חיה - אלא "לקחת".
עונת הציד מתחלקת לכמה פעימות - אלה שצדים עם קשת, כמו אנדרו, מתחילים את העונה בספטמבר. בעלי רובים נאלצים להמתין עד אוקטובר-נובמבר.
למה רופא שיניים ומתכנת צריכים להרוג חיות ביער? לדבריהם, זה תחביב, כמו כל תחביב אחר. "זה כמו דיג", אומר אנדרו, "התהליך מעניין, אתה גם מתחיל להתייחס לבשר ביותר כבוד מאשר כשאתה קונה את זה בסופרמרקט. כשאתה תופס את החיה בעצמך וצריך לבתר אותה לבד, אתה גם מבין שלא צריך לאכול בשר בכמויות שאנו צורכים אותו בעולם המודרני. אני אישית 90% צמחוני". הוא מוסיף שעם כל הכבוד לאלה שמותחים ביקורת על האכזריות שבציד, מישהו היה צריך להרוג גם פרה שבשרה נמכר באטליז.
הישראלים שעוברים להתגורר בפרברים האמריקאים בהתחלה מאוד מתלהבים ממגוון חיות הבר בחצר האחורית שלהם. עם הזמן, חלקם נדבקים בחרדות השכנים אודות סנאים ושועלים חולי כלבת וצבאים עם קרציות נושאות מחלות. התלונות על ארנבים שמחסלים את יבול עגבניות השרי, משפחת דביבונים שמסתערת מדי לילה על פחי הזבל בשכונה, או להקת אווזי הבר שהורסת את מגרש הכדורגל, הן חלק בלתי נפרד מהסמול-טוק, בערך כמו משחקי הפוטבול או הבייסבול. פה ושם יש גם דיווחים חמים יותר: אצלנו בשכונה, למשל, נצפה דב צועד ברחוב. מאוחר יותר אותו הדוב - או קרוב משפחה שלו - נלכד בקמפוס של האוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון.
המשך התרחבות הפרברים וצמצום סביבת המחיה הטבעית של חיות הבר מסבך את היחסים בין האמריקנים ליצורי הטבע. קטלני במיוחד השילוב בין הכבישים המהירים לחיות הבר. מדי שנה, נהרגים בכבישי ארה"ב בהתנגשויות עם מכוניות כמיליון צבאים וחצי וכ-200 נהגים. כמעט מדי יום, בנהיגה מוושינגטון לפרבר במרילנד, אני רואה להקות של צבאים רועים בצדי הדרך - ומדי פעם, הם קופצים בבהלה לכביש מול הרכב. בשולי הכביש, רואים כמעט מדי יום חיות דרוסות. בחלק מהמדינות אסור על פי חוק לאסוף פגר של חיה שדרסת - בעוד מדינות אחרות משחררות את הכללים בהדרגה ומאפשרות לאסוף את החיה (ולדווח לרשויות, בדיוק כמו עם ציד). במערב וירג'יניה, כבר שנים נערך בסוף ספטמבר פסטיבל עם בישולים מבשר החיות הדרוסות. המשתתפים בפסטיבל מציגים מתכונים דוגמת "שיפודי דרבן", "צלי דב", "נאצ'וס עם חזיר בר", "אורז מטוגן עם בשר סנאי", "ארנב ברוטב טריאקי", וגם מנות מבשר צבי, מרמיטה ואופוסום.
החוקים שונים ממדינה למדינה - למשל במונטנה, רק בשנה שעברה העבירו חוק המאפשר לאסוף צבי שדרסת. באילינוי, רשאים לעשות זאת רק תושב המדינה. באלסקה, חיה גדולה שנדרסה שייכת למדינה - ונתרמת לבתי תמחוי וכנסיות. במרילנד, שבה מדי שנה דורסים מעל 30 אלף צבאים, צריך להנפיק בשביל זה אישור מיוחד.
במאה הקודמת, סוגים שונים של חיות הבר - זאבים, דובים, בונים - חוסלו כמעט כליל. אך מאמצי השימור של חיות הבר גרמו בחלק מהמדינות לשיקום אוכלוסייתם ברמה שהתחילה להפוך אותם למטרד בעיני התושבים והרשויות המקומיות. איגודי הציידים הפועלים להקלת כללי הציד גם תורמים למאמץ להציג את החיות דוגמת צבאים (כ-30 מיליון) או חזירי בר (כחמישה מיליון) בתור מזיקים שיש "לדלל" את אוכלוסייתם באופן מלאכותי. הציד מוצג על-ידי תומכיו בתור אמצעי זול ויעיל.
לא כל המידע חשוף לציבור
ערים אחדות ברחבי ארה"ב שסובלות מ"פלישה" של חיות הבר כבר החלו ניסויים שונים עם מתיחת גבולות המותר בציד. בדרהם בצפון קרוליינה, עיר של כ-240 אלף תושבים, בעונת הציד האחרונה אפשרו לצוד צבאים מקשת - בתחום העיר. ברוק-איילנד שבאילינוי, עיר של כ-40 אלף תושבים, אפשרו ציד בשטחים הירוקים בתחום העיר. אישור דומה העבירו בסן חוסה שבקליפורניה, לאור תלונות התושבים על השתלטות חזירי הבר שהורסים להם את מגרשי הגולף והמדשאות ליד הבתים. בדצמבר בשנה שעברה, רשויות ניו-ג?רזי שוב הגרילו אישורי ציד של דובים (בשנות ה-70', אוכלוסייתם הצטמצמה לכ-50 חיות, כיום יש יותר מאלפיים).
פעילי זכויות בעלי חיים ממשיכים להפגין ולמחות נגד דמוניזציה של החיות, מזכירים שהצבאים לא מדביקים את הקרציות במחלות ושיש דרכים פחות אכזריות לצמצם את מפגשי האדם עם הדובים ושאר אוהבי שאריות האוכל האנושי - למשל, להנהיג שימוש חובה בפחי זבל בעלי אטימה מיוחדת, ולהפסיק להשאיר פיתיון לחיות בר (זה כבר מחוץ מחוק במספר מדינות בארה"ב המאשרות ציד). סוזן ראסל מהליגה להגנה על בעלי החיים מציינת, שמחקרים מראים כי חיסולו של טורף מסוים מפנה שטח לטורף אחר - וכי צבאים שצדים אותם במרץ עשויים לשנות את הרגלי הרבייה שלהם, כך שהציד לא תורם לכלום. היא מציינת בדאגה את החיבור בין איגודי הציידים, שתדלני יצרני הנשק ורשויות הגנת הטבע, שלא בהכרח חושפים במידע שהם מפרסמים לציבור את תאונות הציד - או את סבל החיות הפצועות.