נדמה שאין אטרקציה גדולה יותר בכנס פוליטי המתקיים בארה"ב מאשר הרצאה של ראש ממשלה ישראלי לשעבר שמדבר על איראן, על תהליך השלום ועל יחסיה של ישראל עם הדוד סם. אישיות ישראלית בכירה, כזו שמגיעה להעביר הרצאה בתום כהונת תפקיד ציבורי, היא הדובדבן שבקפצת עבור האמריקאים וארגונים יהודיים בחו"ל (וגם כאלה שלא) - שמוכנים, מתברר, לשלם לה לא מעט.
לאתר פורבס ישראל
האטרקציה הגדולה ביותר בענף נכון להיום היא אהוד ברק, שמיוצג באופן בלעדי על ידי סוכנות הארי ווקר, המייצגת גם את ביל קלינטון, קופי אנאן, מאמן הכדורגל אלכס פרגוסון ואחרים. ייתכן שזה משום שרק לפני שנה סיים ברק את כהונתו כשר ביטחון בתקופה שבה היתה ארה"ב עסוקה בסוגיית התקיפה באיראן, אבל סביר להניח שהפופולריות של שר הביטחון לשעבר נעוצה גם בתאריו הנוספים, ביניהם ראש ממשלת ישראל לשעבר, הרמטכ"ל לשעבר והחייל המעוטר ביותר בצה"ל. נכון לתחילת 2014 ברק מככב בראש רשימת המרצים הישראלים היקרים ביותר של פורבס: המחיר המוצמד לשמו נע בין 50 ל?70 אלף דולר עבור הרצאה שאורכה כשעה פלוס.
אולם המחירים הכמעט דמיוניים הללו לא חוצים את ארה"ב; ראשי הממשלה לשעבר, פוליטיקאים שסיימו את תפקידם ואנשי ביטחון בדימוס לא יכולים לבקש את הסכומים האלה בארץ, פשוט מפני שאין מי שיסכים להושיט את היד לכיס ולשלם עבור התענוג.
אך זו לא הסיבה היחידה; המספר הגדול של המומחים בנושא הביטחוני בישראל יצר מצב שבו מה שנתפס כסופר אטרקטיבי בארה"ב, נחשב אצלנו לעניין שבשגרה. וכמובן, עודף ההיצע מביא להוזלת תעריפים; בבדיקה מקיפה שערכנו נגלים פערי מחיר משמעותיים
גם היוקרה משחקת כאן תפקיד חשוב. האמריקאים יודעים שכדי לייצר הילת כוכבים יש לשמור על סטנדרט תגמולים גבוה. בהתאם לכך, טווח הסכומים שמשתלשלים לכיסם של מרצים בכירים בארה"ב מתחיל ב?100 אלף דולר וממשיך צפונה. לארי סאמרס, לדוגמה, שסירב לא מזמן להצעה להתמנות לנגיד בנק ישראל, מקבל 150 אלף דולר עבור הרצאה בודדת - סכום סטנדרטי לחלוטין בארה"ב עבור אישיות בסדר הגודל הזה.
במציאות כזאת נשאר רק לנסות להעריך כמה יהיו מוכנים לשלם בארה"ב עבור הרצאה מפיו של מי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלת ישראל, שהספיק לבלות לא מעט זמן מאחורי פודיומים ברחבי העולם ושבפיו אנגלית רהוטה ושוטפת. את התשובה לכך נגלה כשיגיע המועד, אולם לפי רף המחיר הנוכחי בתעשיית ההרצאות האמריקאית, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש סיבה טובה לחכות ליום שאחרי החיים הציבוריים.