שנה לבחירות: הזעזוע מתחת לאדמה בציונות הדתית

היום לפני שנה, ביום חורף שמשי, נכנסו אזרחי ישראל לקלפי. הלילה ב-22:00, לפני 12 חודשים בדיוק, יצאה הבשורה ממדגמי הטלוויזיה. בבת אחת התוודענו להישג המדהים של יו"ר יש עתיד יאיר לפיד וליכולות של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. סנונית ראשונה בישרה את סוף עידן שלי יחימוביץ' בראשות מפלגת העבודה. קדימה – הגדולה במפלגות הכנסת היוצאת – הצליחה לשרוד ולנשום באופן עצמוני, אבל לא יותר מכך. אה, וראש הממשלה, כצפוי, היה ונשאר בנימין נתניהו. המספרים האמיתיים החווירו אמנם לעומת ההצהרות המוקדמות של נתניהו ואביגדור ליברמן בנוגע לגודלה של הליכוד-ביתנו. אבל מה זה חשוב? הוא ראש ממשלה, וליברמן שב לא מכבר מהכפור לכס שר החוץ.

מספרים עגולים מזמינים סיכומים. אפשר היה לשחזר איך לפיד שיחק אותה בזמן המשא ומתן הקואליציוני, איך הוא חבר לבנט כדי לכפות על נתניהו את הרכב הקואליציה שאולי לא יוכל להשתנות כלל בכנסת הנוכחית. היה אפשר גם לנתח איך דחק אותו ראש הממשלה למשרד האוצר וגרם לו לאבד כמעט באחת את התהילה שצבר. והוא בטח היה מסביר – ובצדק – שאם אחרי הכול הסקרים מנבאים 14 מנדטים ליש עתיד, המצב לא כל כך גרוע. אפשר היה לתהות אם בנט לא נשא על כתפיו את אורי אריאל עד לשכת שר השיכון רק כדי שהלה ייקח לו את המפלגה למחוזות קיצוניים. והוא היה מזכיר – ובצדק – שמעולם לא היה לציונות הדתית נציג בקבינט ושר כלכלי כל כך בכיר. וציפי לבני הייתה מדלגת בקלילות מעל תהייתנו מה זה הדבר הזה שנקרא "התנועה" – זו לא באמת מפלגה – ואומרת שהדבר החשוב הוא שיש משא ומתן. ואחר כן אפשר גם לדון בשאלה אם ליברמן שינה את עורו ונמצא בדרך להיות הסמן השמאלי בממשלה (לכו תדעו), ואם יש סיכוי אמיתי שמפלגת העבודה תיכנס לממשלה.

האם השאלות הללו מעניינות? כן. האם הן חשובות? פחות. האם יש להן תוקף? ממש לא. הפוליטיקה הישראלית התזזיתית מספקת תחנות יציאה לשרים ולחברי כנסת על בסיס שבועי. הסיכומים יכולים בין רגע להתהפך ב-180 מעלות, כמו חלק מההבטחות של עמיר פרץ ערב בחירות. כל הדברים הללו נכונים ברמה האישית. במישור הרחב יותר, השנה החולפת דווקא סימנה כמה מגמות שמוטב להתעכב עליהן.

שאלת הברית בין לפיד לבנט הפכה במרוצת הזמן לקלישאה חבוטה. בדיעבד היא הייתה דרמטית למועד הרכבת הקואליציה, אבל הפכה לחשובה הרבה פחות מיום השבעת הממשלה. הרי השניים זקוקים זה לזה במהלכים הכלכליים שברצונם לקדם, אבל בעניין המדיני הם סיכמו מההתחלה שלא להסכים. בתווך נשארה סוגיית הדת והמדינה, שדווקא רגשה וקצפה בשנה האחרונה. שני חברי כנסת ביש עתיד משתייכים לציונות הדתית – עליזה לביא ושי פירון. השני, אולי מתוקף תפקידו כשר החינוך, בחר להדיר את עצמו מעיסוק בנושאים הללו והשאיר ללביא את הבמה. לביא הרימה את הכפפה, וביחד עם ח"כ אלעזר שטרן מהתנועה, העירה את הרחוב הדתי. מדובר היה ביבול חלקי: הרכב הגוף הבוחר לרבנות לא שונה – מה שהביא לניצחונו של הרב לאו החרדי - אבל נשים נכנסו לגוף שבוחר דיינים. הצעת חוק ברית הזוגיות הונחה על השולחן ויצרה בלגן, חוק הגיור עבר בקריאה טרומית וחוק מרוץ הסמכויות, שיגרע עוד קצת מכוחו של בית הדין הרבני, גם הוא מתחמם על הקווים.

החוקים הללו הם רק קצה הקרחון של המאבק שמתרחש בציונות הדתית מתחת לפני המים. עושה רושם שההתחרד"לות (הפיכה לחרדים לאומיים) של הכיפות הסרוגות, שהלכה והקצינה באין מפריע, חטפה יותר ממכה תדמיתית בכנף. הקו של שטרן ולביא ברור: בואו נרגיע עם כל ההקצנה הזאת. אבל לחברים מהבית היהודי זה עושה את החיים קשים. בנט, אורי אורבך ואיילת שקד הלא-דתייה מובילים את הקו המתון. מולם ניצבים במפלגה תשעה חברי כנסת שנעים על הקו שבין התייעצות עם רבנים להתבטלות בפניהם. אז לא פלא שבנט בורח לנושא הכלכלי או המדיני. שם כמעט שאין פערים, והוא והחברים מיישרים קו. אבל אז לביא רוצה לעשות סדר במערך הכשרות, שטרן נכנס בישיבות ההסדר והשמחה רבה.

מה שעוד היה ניתן ללמוד בשנה האחרונה הוא שחרדים בלי שלטון זה כמו בכירי משטרה בלי מקובלים. קח מהם את לשכות השרים או את ראשות ועדת הכספים והם מחוץ למשחק. בלי החיבור לעטיני הממסד ערכם יורד פלאים. חלקם צועקים ומוחים, אחרים מתנהלים ביקום מקביל ולא מייצרים עשייה פרלמנטרית. ורק אלו מהספסלים האחוריים במפלגה, שיודעים שלעולם לא יגיעו ללשכה מיניסטריאלית, ממשיכים לעבוד. אריה דרעי, אולי אחת האכזבות הגדולות של הכנסת הנוכחית עד כה, לא מצליח לחבר את ש"ס. נכון, אלי ישי לא מפסיק לנשוף בעורפו, אבל אתה המנהל, אז תפתור את העניין.

משה גפני ויעקב ליצמן מסתובבים ורוטנים על כך שלפיד גנב להם את המדינה. כאילו שהם, ביושבם על כס יו"ר ועדת הכספים, לא עשו מה בראש שלהם. בסופו של דבר, העיסוק האובססיבי של ש"ס ויהדות התורה במלחמות הפנימיות וב"אכלו לי, שתו לי" מטשטש את דרכן ופוגע בראש ובראשונה באופוזיציה. עם ממשלה בעלת ניגודים כה רבים אפשר היה לצפות לקצת יותר הישגים שיביכו את הממשלה. כדאי למי שירכיב את הממשלה הבאה לזכור היטב את מצוקת החרדים באופוזיציה. המחיר שלהם עשוי להיות נמוך מאוד בשל הקשיים הנוכחיים.

העיסוק בנושאי דת ומדינה הוא חשוב. גם חוק השוויון בנטל חשוב ובטח שחוק המשילות. אבל בסופו של דבר המשא ומתן המדיני הוא זה שייתן את הטון. כל הרחש-בחש הפוליטי הוא קדימון קטן למה שיקרה בישראל אם וכאשר יתפתח משהו בשיחות של לבני ויצחק מולכו עם סאיב עריקאת ועמיתיו. בכנסת הקודמת התנהל המשא ומתן בעצלתיים. חזרתה של לבני לעניינים, במקביל לכניסתו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי לתמונה, נתנה פוש לעסק. כך ניתן לסכם את השנה הראשונה, אך ייתכן שבסיום השנה השנייה או השלישית יירשם מינויה של לבני למרכזת המשא ומתן עם הפלסטינים כמהלך של הקדנציה. לא רק אם ייחתם הסכם, גם אם הכול יקרוס.

עם זאת, ההתמקדות בנושא המדיני טומנת בחובה סכנה. מסך העשן שמתפזר בחדר כל אימת שמוזכרות המילים "הסדר", "שתי מדינות לשני עמים", "זכות השיבה" ו"הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית" הוא החיפוי הטוב ביותר עבור הפוליטיקאים. בחסותו הם יכולים לעשות כרצונם בנושאים האחרים. "המצב הכלכלי?", ישאלו רטורית השרים, "זה תלוי במצב המדיני". "קיצוץ בתקציב הביטחון?", ימחו אחרים, "לא עכשיו, כשהכול כל כך רגיש".

תפקידה של התקשורת הולך ונהיה חשוב בדיוק ברגעים הללו, כשכולם כבר מתעייפים ומתחילים לזייף. הפופוליזם יוצא מהשק והפינות מתעגלות. ח"כ שמעון אוחיון, למשל, מחפש את דרכו. לפי המדדים מדובר במחוקק פעיל, שמגיש הצעות חוק, נוכח בדיוני הוועדות ובמליאת הכנסת. והחברים, מן הסתם, שואלים איפה שמעון? מדוע עבודתו לא מסוקרת. ואז מגיע חוק אחד שלו השנוי במחלוקת, שאוסר על השימוש במילה נאצי, והנה יש כותרות ותמונות וראיונות. ופתאום החברים יודעים שהוא עובד, ושיש תמורה לאגרה.

הבעיה היא לא באוחיון ואפילו לא בהצעת החוק שלו, שעוד שורה של מכשולים עומדים לפניה. הסכנה היא שבאחד מחדרי הכנסת יושב לו ח"כ מתוסכל שמאס בעבודה הרצינית והקשה שדיווידנדים תקשורתיים אין לצדה, ומנסח את הצעת החוק שתביא לו כותרות. אחרי שהיא תוגש נכתוב עליה, נעלה אותו לשידור ונגיד שהוא פופוליסט ומטורלל. איזה פראיירים אנחנו, הבדיחה היא על חשבוננו.