אריאל שרון, האיש שהשפיע יותר מכולם

מותו של אריאל שרון חותם רשמית את אחד הפרקים המרתקים, הסוערים והמשמעותיים בתולדות ישראל. משחר בחרותו בקרב לטרון במלחמת העצמאות ועד ימי הכרתו האחרונים כראש ממשלה, היה שרון שותף פעיל ומרכזי בעיצוב דרכה של המדינה. הוא לא היה צופה מהצד או שותף סביל בצמתים שאליהם הגיע, אלא ניסה תמיד להתאימם ולעצבם בצלמו ובדמותו. לעתים הוא עשה זאת ברוך ובמתיקות, לעתים בעוצמה ובאכזריות. כפני המקום שבו גדל, כך נראו גם חייו: מלאי סתירות, טבולים בתחבולות ונעים בקיצוניות מצד לצד, על הציר שבין תבוסה לניצחון.

שמו של שרון נקשר – באופן ישיר או עקיף – לכמה מהציטוטים שנהפכו לאבני דרך בפוליטיקה הישראלית. "מי בעד מיגור הטרור?", הוא שאל בליל המיקרופונים בעימות מול ראש הממשלה וראש מפלגתו, יצחק שמיר. "דין נצרים כדין תל אביב", אמר זמן קצר לפני בחירות 2003, אבל במסגרת תובנתו ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" - פינה את גוש קטיף עד אחרון תושביו. ועוד לא הזכרנו את ה"אתרוג" ואת "מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כראש ממשלה".

מילים, כוחן יפה וכבודן במקומו מונח, אבל שרון ייזכר בעיקר בזכות מעשיו. הוא נחשב לאחד מגדולי הגנרלים, מהאמיצים שבהם, ומאלו שהמציאו את תורת הלחימה הצה"לית. הוא הקים את הליכוד, היה הכוח המניע מאחורי הקמת וביסוס ההתנחלויות, ניצב במוקד קבלת ההחלטות שהכניסו את ישראל ללבנון, בנה עשרות אלפי יחידות דיור לעולים מברית המועצות בתחילת שנות ה-90, עלה להר הבית על סף פתיחת האינתיפאדה השנייה, נבחר כנגד כל הסיכויים לראשות הממשלה וביצע את ההתנתקות מרצועת עזה. רבים וטובים במערכת הפוליטית, חלקם כבר עזבו וחלקם עדיין עמנו, היו מסתפקים במעשה אחד מהרשימה. אבל שרון תמיד רצה יותר. רבים ניסו לעצור אותו, אבל הוא ניצח את כולם. בסופו של דבר, כמו מושבניק טוב, רק גופו הכריע אותו.

על אף ששרון סיים את דרכו הפעילה לפני שמונה שנים, במערכת הפוליטית וסביבותיה נטועים עמוק חלק מהיסודות שיצק. פוליטיקאים שנחלו מפלות נאחזים בקרנות המזבח כי, כמו ששרון היה אומר, העיקר להישאר על הגלגל. ראשי ממשלה מעתירים תופינים על שותפיהם הקואליציוניים כדי להותירם בממשלה. הם גם מתראיינים לעיתים רחוקות, כי כמו שאמר מקורבו של שרון, ראובן אדלר, אף אחד עוד לא הצטער על ריאיון שהוא לא נתן. על עימותים פומביים לפני מערכות בחירות בוודאי שאין מה לדבר, כל עוד אתה מוביל בסקרים. המבנים המפלגתיים כבר לא קודש. שרון הבטיח שיעשה כמצוות מתפקדי הליכוד ששאלת ההתנתקות הונחה לפתחם. הם אמרו לא "לא", אז הוא הדהים ופרש והקים את קדימה. עכשיו, כשהשאלה המדינית עולה עוד פעם על סדר היום, האפשרות שהיא תביא להולדתה של תבנית מפלגתית חדשה נראית לגיטימית. גם פעולת האיתרוג תפסה לה נפח, כשכלי תקשורת ועיתונאים נוהים אחר הפוליטיקאי שלהם, משל היו מעריצים בני-עשרה. מועדון ההון-שלטון, שבו היה לשרון כרטיס חבר, נחבט ונחבל בשנים האחרונות. החקירות שנקשרו בשמו של שרון, שהסתיימו בלי העמדה לדין, נתנו במידה מסוימת את האות לעיסוק מעמיק ונרחב בסוגיה.

בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל רשומים ראשי ממשלה שכיהנו זמן רב יותר משרון. ישנם שרי ביטחון שלא הודחו בבושת פנים. גם תחמנים פוליטיים שעברו ביותר מפלגות ותיחבלו יותר תחבולות משרון ניתן למצוא. אבל בניגוד להם, שרון הכיל בתוכו את הכל, ובמנות גדושות של כישרון ובעיקר אומץ לב. חלק מהציבור אהב והעריץ אותו בעבר, ולא יכול היה לשאת אותו בשנים האחרונות לפעילותו. אחרים פחדו ותיעבו אותו במרבית שנות חייו, וכיום הם ניצבים בראש מוקירו זכרו. כך או כך, ניתן לומר שישראל מלווה למנוחות את אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על הפוליטיקה שלה. בעצם לא אחד האנשים, האיש שהשפיע יותר מכולם.