כשברק צרח על נשיא ארה"ב כדי לעזור למבוקש נמלט

האיש שיש לו הכל: נשים, יין יקר וליברמן
לכל הטורים של אלדד יניב

את השם אהוד ברק שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי חייל בשבועון צה?ל ?במחנה?. הוא היה האלוף עם הסיגרים, האיש שמציץ ליד ראש הממשלה יצחק שמיר או שר הביטחון יצחק רבין בכל התמונות מהטקסים. תמיד עם הרולקס על היד, בולט מהשרוול. תמיד עם מדי אלף ועליהם הצל"שים – כולם. שנים לאחר מכן, כשחזרתי ל?במחנה? כעורך ואזרח, הוא כבר היה הרמטכ"ל שאיים לסגור את הביטאון כל שני וחמישי, אם העורך שמתנהג כאילו הוא עיתונאי לא יעוף. בסוף יצא ששנינו הלכנו הביתה: אני להתמחות במשפטים, הוא לאזרחות.

את השם דובי ויסגלס שמעתי בפעם הראשונה כשלמדתי בפקולטה למשפטים. גוגל עוד לא היה בחיים, אז נכנסתי לארכיון ?ידיעות אחרונות? והוצאתי מעטפה חומה שעליה, בכתב יד ובלורד שחור עבה, נכתב: "דב ויסגלס, עורך דין". היו בה כמה כתבות גזורות במספריים. גוללתי בהן, כדי שאדע מה הסיפור של מי שבמשרדו אני הולך להתמחות אחרי הלימודים. קראתי שהוא כוח עולה, שהוא מומחה בדיני נזיקין, שהוא קשור מאוד לאריק שרון – וזהו. אלוהים, איזה שיעמום מחכה לי. גם ככה שנאתי את לימודי המשפטים, ועכשיו הייתי צריך למצוא מקום להתמחות ולהפסיק להיות עיתונאי – שזה מה שהכי רציתי לעשות בחיים.

הגעתי לויסגלס במקרה, דרך חבר שלי ששלח אותי לחבר שלו, ויסגלס. חבר מביא חבר. הייתי אז סטודנט למשפטים אבל בעיקר עיתונאי צעיר ולוחמני. בימים רבתי עם הרמטכ"ל ברק, כי ערכתי ביטאון שהתחפש לעיתון, ובלילות רבתי עם רוני מילוא, ראש העיר תל אביב החדש. חשפתי אז הרבה התנהלויות בלתי תקינות שלו למקומון "תל-אביב". כמו שהתייחסו לסיגריות בשנות ה-50, אז אף אחד לא ידע מה רע בהון-שלטון-עיתון. הכסף היה באופנה, לסדר לחברים היה הבון-טון – וגם לעזור לתורמים כשאתה בתפקיד היה דבר מאוד מקובל. אפילו רצוי. כך היית מטפס במהירות לפסגה והופך בקליק אחד מראש עיר לראש הממשלה.

ליומי הראשון בהתמחות הגעתי באופניים. דיוושתי על רוטשילד, דילגתי על חלפני הדולרים בפינת רחוב אלנבי ופניתי ימינה ללילנבלום - למשרד של ויסגלס בבניין באוהאוס לשימור. דילגתי במהירות במדרגות ושלט גדול וכסוף קידם את פניי: מוריץ, ויסגלס, אלמגור ושות', עורכי-דין ונוטריון. מתחת לשמו של דב ויסגלס, עו"ד, הופיעו גם השמות של רם שמגר, הבן של מאיר, הלנה ביילין, אשתו של יוסי, דליה רבין, הבת של יצחק. כשאכיר יותר את דרי המקום, אגלה שגם מי שעוד לא הוסמך כעורך-דין ולא זכה עדיין ששמו ייחרט באותיות שחורות בכניסה – היה שם. נוכח, וממש לא נפקד. התמחו שם מיכל ברק, הבת של אהוד וגם דנה בן-יאיר, הבת של היועץ המשפטי לממשלה מיקי, וגיא שניאור, הבן של השרה לשעבר שרה דורון. יעברו שנים והרבה שעות אצל נטע הפסיכולוגית שלי כדי שאבין שברגע ההוא, כשפניתי מרחוב אלנבי לסמטה בלילנבלום, טעיתי בפניית חיי.

מוריץ, ויסגלס, אלמגור ושות' לא היה רק משרד עורכי-דין ונוטריון. זה היה הבית של השלטון-וההון-והעיתון. לשם לא הגיעו רק קליינטים, לשם עלו לרגל: זה הבית שלהם, של המקושרים והמקושרות, של המחוברים והמחוברות, של המקובלים והמקובלות. זה המועדון הכי אין בעיר. ובקרוב הבית החדש שלי.

הגעתי להתמחות כמו שאהבתי ובעיקר עם מה שהיה לי בארון: טי-שירט מהוה, סניקרס וג'ינס עם קרעים, אז זה היה הכי קול. מגולח-לא מגולח, תמיד עם זיפים של כמה ימים. שנים מאוחר יותר, כמעט ארבע, אצא משם עם קונטיינר של חליפות ואוסף מפואר של עניבות משי ועטים נובעים ושעונים – ותמיד מגולח למשעי.

אצל ויסגלס חלקתי חדר צפוף עם שלושה מתמחים נוספים, ממש ליד דלת הכניסה למשרד. יותר נכון, חדרון שהיה צמוד לגרם המדרגות. בימים הראשונים בהתמחות הבטתי על חיי החדשים דרך הדלת הפתוחה שמול שולחני. הנה כל אלה מהתמונות בעיתונים ומהטלוויזיה, בשר ודם. זמזום באינטרקום בכניסה, צעדים מהירים, והנה איווט ליברמן חולף בדרך למדרגות שמובילות לקומה השלישית, לשכתו של ויסגלס. ועוד זמזום בדלת הכניסה, צעדים כבדים, והנה אריק שרון ומאבטחים. ועוד זמזום, והנה משה לאון. והנה רפי גינת. והנה אהוד אולמרט. והנה אברום שלום ויוסי גינוסר מפרשת 300 בשב"כ. והנה השף ישראל אהרוני. והנה טוביה צפיר. והנה הרב ישראל לאו. והנה אהוד ברק! והנה והנה והנה. עוד זמזום ועוד זמזום ועוד זמזום.

על כולם אני צופה מחרך דלת ההזזה שהפרידה בין חדרי לבין גרם המדרגות לקומה השלישית. דן שילון יכול היה להקליט פה כמה תוכניות של המעגל בשידור חי, התוכנית הכי פופולארית אז בטלוויזיה. וואוו, כמה אנרגיה יש פה. ניפחתי את הריאות. אלוהים, כמה כוח זה מרגיש. כמה זה ממכר. תוך זמן קצר הפכתי לשולייתו של ויסגלס, ומהר מאוד גם הבנתי שהוא בעל הבית של המדינה. משעמם יהיה פה? זה רייד ברכבת הרים, בלופים לא נגמרים. כמה מטומטם הייתי כשקראתי את תיק הארכיון של ויסגלס – ולא הבנתי מה בכובע.

לא היה עניין שהתפרסם בעיתוני הבוקר, ושעד הצהריים לא הגיע לשולחנו של ויסגלס. אחרי השולחן של ויסגלס, נחתו העניינים מעיתוני הבוקר בקלסר שחור בכוננית שבחדרי הקטן, שהתפקע מתיקים. התיקים של שרון, התיקים של ליברמן, התיקים של אולמרט, רצח רבין ואבישי רביב, תאונות מפורסמות בצבא – וגם התיקים של מרטין שלאף, של סמי שמעון ושל מי לא?

פתאום מצאתי את עצמי בחדר אחד לבד עם שרון, שמתעניין אם ויסגלס משלם לי פה יפה. פתאום קיבלתי טלפונים מליברמן שפתח כל שיחה ב"אצלי גן עדן, אבל מה אצלך? מה מצב הזיונים?? פתאום מצאתי את עצמי, ילד שגדל בנאות רחל בחולון ועד לפני שנייה נער תיכון מראשון לציון, בצנטרום של העולם. ברגע אחד הרגשתי שאני שווה. פתאום הייתי שחקן בעל זכויות יתר. כל המתמחים עושים תורנויות, ואני לא. כל המתמחים טובעים בתיקי הנזיקין המשעממים, ואני אוכל צהרים עם ויסגלס במסעדת יוקרה. לאט לאט עובר מג'ינס למכנסיים מחויטים. והנה עניבה, והנה ז'קט. והנה עט פרקר 51. והנה רולקס. ככה ויסגלס מתלבש, למה שאתחפש אחרת?

ואז יום אחד זה קרה. הטלפון הנייח הפנימי שעל שולחני צלצל. אני כבר הפכתי עורך-דין. בכל פעם שהטלפון הזה צלצל, בערך כל שעה, נצרבה עוד צלקת בחברים שלי מפעם, המתמחים שהפכו לעורכי-דין ושחלקו איתי את החדר. בכל פעם שצלצל, הרמתי את השפופרת חשוב מתמיד ונפוח מאתמול ושמעתי: אלדד, זה דובי. תעלה כשתתפנה.

תמיד עליתי באותו הרגע. באותה השנייה זינקתי. תמיד היה אצלו מישהו חשוב בחדר, רק שבפעם הזאת לא. היה אצלי ברק בשבת, אמר לי ויסגלס, הוא רץ עכשיו לראשות הממשלה. אתה יודע, כן? הוא יהיה ראש הממשלה הבא. אתה מכיר את כל התיקים. של ליברמן, של משה לאון, של שרון. ביבי יפול. עוד רגע. ברק רוצה שתבוא לעבוד איתו. הוא ביקש ממני רשות. אמרתי למה לא. זה תלוי בך, אבל למה לא?

לעזוב את כל העולם פה וללכת? שאל ויסגלס וענה: אתה לא הולך לשומקום. פה זה הבית שלנו. אבל תיקח חל"ת. תשקול. חשוב לנו שתהיה שם. תעזור לו להיות ראש ממשלה, וכשייבחר, תחזור. אחרי ארבע שנים עזבתי את ויסגלס ומעולם לא חזרתי. משולייתו של ויסגלס הפכתי לשולייתו של ברק.

המשכתי משם את המסע לאשליית הפסגה. מלא כמו בלון, בעיקר מחשיבות עצמית ועם כוח להשחית. כוח שהייתי בטוח שהוא אני. שהוא שלי. שהוא בזכותי. צמוד-צמוד לשטן שאליו התלוותי, צעדתי לעסקה שעליה אצטער עד יום מותי. בשנים האלה שכחתי מה נכון ומה אף פעם לא. חציתי גבולות. הפסקתי להקשיב ללב, שתמיד צודק, והתחלתי להקשיב לראש, שתמיד מתפתה לעוד כוח ועוד אחד.

אחרי ארבע שנים ועוד כמה חודשים, מצאתי את עצמי בקומה החמישית של מלון דן על חוף הים בתל-אביב. במסדרון שהוביל לסוויטה 501, שהייתה אז המפוארת מכולן, באמצעה של מהומה מונטי פייטונית. המעליות נפתחו בצלצול ובכל רגע פלטו בזה אחר זה את "ראשי המשק": מנהלי בנקים, עורכי-דין מקושרים, לוביסטים בולטים. חלק מראשו של רני רהב הציץ בפינת המסדרון מאחורי זר פרחים ענק ובלתי נתפס. בפינה אחרת, אלפרד אקירוב צעק על ברק שהוא נראה כמו סמרטוט, ושמישהו ידאג כבר שיהיה לו מה ללבוש. כולם עלו לרגל. כולם באו לגעת. ברגע אחד התחבר המקף בין ההון הישן לשלטון החדש. במסכי הטלוויזיות שהציצו מהחדרים הפתוחים בקומה 5, שידרו שוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך את ברק על ניצחונו בבחירות.

ואז הגיע דורון כהן, הגיס של ברק. הגיס והכיס, עם שלושה גברים שגררו אחריהם קולב ארוך-ארוך על גלגלים עם חולצות מגוהצות, חליפות ועניבות. לא שמעת את אקירוב? הוא פנה אליי ופקד ונבח, הוא כבר לא יכול להיראות כמו סמרטוט. איפה הוא? תגיד לו שיבוא מיד למדוד. הוא תכף יוצא לכיכר רבין, עניתי, מחכים לו שם עשרות אלפים – תן לו להתאמן על הנאום. יותר חשוב שיידבר איתי על מ.ר, הוא השיב.

מם מה? מם מי? ולמה זה חשוב עכשיו? זה לא עניינך. תגיד לו מ. ר, הוא כבר יידע. תמיד הם דיברו בקודים. מ. ר זה הכי חשוב, המשיך הגיס והכיס, בלי זה לא היה כלום. וחוץ מזה, פתחו במיוחד בשבילו באמצע הלילה חנות בגדים יוקרתית בגן העיר – אז שיבוא כבר למדוד.

כשנה וחצי אחרי שהבטיח ברק "שחר של יום חדש" – בשיאה של חקירת פרשת העמותות, כשהוא צולל בסקרים, מבוזה באולפני טלוויזיה, כשהפיגועים ברחובות, אחרי מהומות אוקטובר ודקה לפני הבחירות המיוחדות – שב ברק בערב אחד לבית ראש הממשלה שבירושלים מפגישת סולחה שהתפוצצה עם מנהיגות ערבית בגליל. מחדר העבודה הקטן שלו ברחוב בלפור ניהל ברק, שכולם ידעו שעוד רגע יובס בבחירות, שיחת טלפון קשה עם ביל קלינטון, שהיה בשלהי כהונתו כנשיא.

זה לא היה מיוחד באותם ימים. ברק דיבר עם קלינטון כמעט מדי יום, בניסיון להציל את המשא ומתן עם הפלסטינים, בניסיון להציל את עתידו, בניסיון לא להיות ראש הממשלה שכהונתו הייתה הכי קצרה בישראל – פחות ממשה שרת. אבל בעוצמת הצעקות שבקעו מדלת העץ – ששמעתי כשהמתנתי בחוץ ליד פסנתר הכנף השחור – לא נתקלתי לפני כן. ראש ממשלה שעוד רגע לא, נובח על נשיא אמריקאי, שגם תכף לא.

"(החנינה) יכולה להיות חשובה", התפרץ ברק על קלינטון. "לא רק בגלל הבחינה הפיננסית, אלא גם מכיוון שהוא עזר למוסד ביותר ממקרה אחד". לימים יתפרסם התמליל של אותן צעקות ששמעתי בוקעות מן החדר ההוא. לימים תוקם ועדת חקירה בארצות הברית, שתקבע ממצאים קשים בעקבות אותה שיחה.

ביומו האחרון בתפקיד, חנן קלינטון באופן שערורייתי את מי שהיה מבוקש בארה"ב על עבירות חמורות ורבות: מ.ר. מארק ריץ? היה עבריין נמלט, תורם גדול של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, גם לבחירות של קלינטון, ותורם גדול לארגוני שלום בישראל, שנחשדו בהעברת כספים בפרשת העמותות לקמפיין ברק.

קלינטון סיים למחרת להיות נשיא. גורג' בוש נכנס במקומו. ברק יעזוב בעוד כמה שבועות את בית ראש הממשלה לתמיד ולא ישוב. אריאל שרון ייכנס במקומו. ומ. ר? האיש "שבלעדיו לא היה כלום" הפך לאזרח חופשי.

טקסט זה מבוסס על הפרק הרביעי מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב.