ב-1 במאי 1999, בגובה מסחרר של 8,157 מטרים, נפתרה התעלומה הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית של טיפוס ההרים. בנקודה עלומה בצדו הצפוני של ההר הגבוה בעולם הייתה מונחת גופתו של מטפס מיתולוגי, אותו אחד שנשאל מדוע לו לטפס על האוורסט, והשיב בלי להתלבט: "כי הוא שם". מצבה של הגופה הקפואה, שהשתמרה היטב הודות לתנאי מזג האוויר, היה מפתיע לא פחות מהכיתוב על דש הבגד: ג'ורג' לי מאלורי.
עוד על פסגת השאיפות של מטפסי ההרים:
גופות מנמנמות: המזבלה הגבוהה בעולם
איבדו גובה: מטפסי הרים התקוטטו על האוורסט
מדהים: צפו בהר הגבוה בעולם בחדות חסרת תקדים
לא פחות מ-75 שנה נדרשו כדי לאתר את גופתו של מטפס ההרים הנודע, שהשתתף בשלוש המשלחות הבריטיות הראשונות שיצאו לחקור את האוורסט ולנסות לכבוש את פסגתו בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. ב-1924 יצאה לדרך המשלחת השלישית בראשותו של אדוארד נורטון, שבה השתתפו מאלורי ועמיתו אנדרו אירווין. עבורם היה זה גם הטיפוס האחרון. אחד מהם, לא ידוע מי, החליק וצנח כמה מאות מטרים אל תוך השלג העמוק, כשהוא מושך אתו גם את חברו שהיה קשור אליו בחבל. הם נותרו לנצח על ההר, מבלי שאיש יידע אם הצליחו להגיע לאם כל הפסגות, בגובה 8,848 מטרים, 29 שנים לפני שעשו זאת אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי ב-1953. בתו של מאלורי סיפרה כי אביה נשא בארנקו את תמונתה של אשתו כדי להציב אותה בנקודה הגבוהה ביותר. התמונה אמנם לא נמצאה בין המסמכים ששרדו בארנק, אולם איש מאלה שהעפילו לפסגה לא נתקל בה.
מאז אותו יום במאי 1999, היה ברור כי שרידיו של מאלורי התגלו לראשונה על ידי חבר משלחת החיפושים קונרד אנקר האמריקני, שאף כתב על כך ספר. הוא וחבריו, אגב, בכלל ציפו למצוא במקום את גופתו של אירווין. לפני שירדה מהרכס, חלקה המשלחת כבוד אחרון למאלורי והקימה במקום גלעד אבנים. כך באה אל קצה פרשת המוות של אחד מחלוצי הטיפוס על פסגת העולם. או כך לפחות היה נדמה.
"אינני מאמין שזו אבן"
לתעלומה, כך מסתבר, היה שותף אדם נוסף, שאת הסוד שגילה העדיף לקחת אלי קבר. פרנק סמית', מטפס הרים בריטי, גילה את גופתו של מאלורי כבר ב-1936, ושתק. הוא סיפר על כך רק לנורטון, מפקד המשלחת של 1924, במכתב ששלח לו עם שובו מהאוורסט. "מצאתי את זה בסוף היומן שלו. הוא העתיק כמה מכתבים ששלח, כדי שיהיה לו תיעוד שלהם", סיפר לאחרונה בנו טוני סמית' ל"גרדיאן" על המסמך ההיסטורי, המוזכר בספרו החדש "אבי, פרנק" (My Father, Frank). במכתב ציין סמית' את גרזן הקרח של אירווין שהתגלה על ידי המשלחת הבריטית הרביעית ב-1933, ושיתף את נורטון בכך שלא הרחק משם הבחין בגופותיהם של השניים: "סרקתי את פני השטח ממחנה הבסיס באמצעות טלסקופ בשנה שעברה, כשראיתי משהו משונה בערוץ שמתחת למדרון האבנים. מובן שזה היה רחוק וקטן מאוד, אבל יש לי ראייה 6/6 ואינני מאמין שזו הייתה אבן. העצם הזה היה בדיוק בנקודה שאליה אמורים היו מאלורי ואירווין ליפול כשהחליקו במדרון".
סמית' התייחס להיעלמותם של השניים באחד מספריו, אולם גם שם הקפיד שלא להסגיר את שראו עיניו. במכתב לנורטון נימק את החלטתו. "זה לא משהו לכתוב עליו, התקשורת תעשה מזה סנסציה לא נעימה", כתב וצדק. כשהתגלתה הגופה ב-1999, תמונות שבהן נראו השרידים התנוססו על עמודי השער של עיתונים ברחבי העולם. הערכתו של סמית' בדבר מיקומן של הגופות, אגב, היה ככל הנראה מדויק: גופתו של מאלורי, כשנמצאה לבסוף, הייתה כ-300 מטרים מתחת לגרזן הקרח של אירווין. באשר לאירווין עצמו גופתו לא אותרה מעולם, גם לא על ידי משלחת נוספת שפקדה את ההר ב-2004.
משימת חיים
בספרו של סמית', חלקו ביוגרפיה וחלקו זיכרונות, מובא סוד נוסף, שחושף טפח מהאובססיה של האב להר העצום, וכמה רחוק היה מוכן ללכת כדי לנסות לכבוש את הפסגה. אחרי שובה של המשלחת של 1933, התעורר חשש שהדלאי לאמה יאסור על משלחות נוספות לטפס על הרכס במשך שנים רבות. פרנק סמית', כך עולה מהספר, הכין את עצמו גם לאפשרות שכזו. הוא הגה תכנית ל"העפלה בלתי לגאלית", בעזרתם של בני שרפה מקומיים שייבחרו בקפידה לטובת המשימה.
"זה היה תמרור אזהרה לכך שפרנק רוצה לטפס על ההר כמעט בכל מחיר", סיפר בנו. ואכן, לאחר שסיים בנס את המסע ב-1933, הודה האב ביומנו: "אוורסט הפך למשימת חיים". הוא מת ב-1949, בתחילתו של מסע נוסף בהימלאיה, לאחר שלקה במלריה שפגעה במוחו. הוא יכול היה להתנחם בכך שהיה לאחד הראשונים לחצות את סף 8,500 המטרים הישג מרשים למדי בהתחשב בתנאי הטיפוס הבסיסיים של אותם ימים.
באשר להיום, לסמית' הבן אין ספק מה היה אביו חושב על המתרחש בדרך לאוורסט, פסגת השאיפות של מטפסי ההרים באשר הם: "הוא היה נחרד מהראוותנות וממספר האנשים שמטפסים לשם. פרנק ראה את הצד הרוחני של ההרים, הוא היה מזדעזע מזה מאוד".