מדי יום ימי שישי בשעות הערב המוקדמות, ניתן להבחין בהם מתכנסים ברחבת אל-חרם א-שריף (הר הבית). קבוצה של כמה עשרות מתפללים, הנבדלת מהאחרים בין היתר בגלל המראה - אך בעיקר בגלל האידיאולוגיה. מספרם נאמד בכ-50-70 גברים, שיושבים (או עומדים) ומקשיבים לשיעורי קוראן. רחבת מסגד אל-אקצא אירחה כבר לא מעט קבוצות לימוד במאות שנים של היסטוריה מוסלמית במקום - ובכל זאת, החבורה הזו, של מתפללים סלפים, מעוררת תשומת לב מיוחדת. הם אינם נמנים על תומכי החמאס שנצפים באורח תדיר על ההר, וגם לא עם אנשי "חרכת א-תחריר" (על אף לבושם הדומה ועקרונות אידיאולוגיים חופפים במידת מה). מתברר כי תומכי התנועה הסלפית, הדוגלת בחיקוי דרכי הנביא מוחמד והחבורה שהקיפה אותו, רושמת כעת גם נוכחות כמעט קבועה בהר הבית. אמנם אין מדובר בפעילי טרור נוסח "א-סלפייה אל-ג'יהאדייה", שכמותם ניתן למצוא כיום ברבות ממדינות המזרח התיכון ולאחרונה גם בגדה המערבית - אך עדיין, הנוכחות שלהם במסגד אל-אקצא מהווה חידוש לא מרענן, בעיקר על רקע ההקצנה בעימותים בין יהודים ומוסלמים סביב ההר.
השבוע, לדוגמה, נאלצה משטרת מחוז ירושלים לסגור ביום ראשון את ההר לאחר שקבוצה של יהודים עלתה אליו בשעות המיועדות לתיירים לא מוסלמים, והחלה לשיר במקום שירי חנוכה. עשרות מוסלמים, חלקם חברי התנועות האיסלאמיות הקיצוניות (לאו דווקא הסלפים) שנמצאים במקום כאורח קבע, ניזו לפגוע בקבוצת היהודים, ועשרות שוטרים הוקפצו לפזר את העימות האלים. ארבעה מבין המתפללים, יהודים ומוסלמים, נעצרו. שלושה ימים לאחר מכן נורו זיקוקים מתוך מסגד אל-אקצא לעבר שוטרים שהיו במקום, וההר שוב נסגר למתפללים ואורחים. לנוכח המגמה הכללית של האירועים בשבועות האחרונים על ההר, נראה שזו רק ההתחלה.
הר הבית בידנו?
ביום שלישי השבוע, בשעות הצהריים, נרשמה כמעט כרגיל תנועה ערה של מבקרים לא מוסלמים בהר - ישראלים או תיירים זרים, שעבורם פתוח המתחם החל משעה 7:30 בבוקר ועד 10:00, וכן משעה 12:30 עד 13:30. ואכן, בקהל הממתינים בתור לבדיקה הביטחונית ניתן לשמוע בליל של שפות זרות וכמובן עברית. בין המבקרים ניתן היה למצוא את יורם לוינשטיין, מנהל בית הספר למשחק, יחד עם כמה מתלמידיו וקבוצה של אורחים שבאו עמם מליטא, ואפילו את אחת ממשתתפות "האח הגדול" לשעבר, אלין לוי. כולם באו לשמוע קצת על ההיסטוריה של המקום והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ממש כמה מטרים לפני נקודת הבדיקה הביטחונית, יושב לו על ספסל צעיר חייכן, חובש כיפה, ומציע שתייה ועוגות למבקרים. לדבריו הוא חבר בקבוצה בשם "ארגון משמחי עולי הרגל". מיותר לומר שהכוונה לעולי רגל בני הדת היהודית. השוטר בכניסה יודע לזהות כבר את הפרצופים של החשודים הרגילים. שני צעירים חובשי כיפה לבנה סרוגה גדולה במיוחד, עם פאות קטנות, מעוכבים לבדיקה קפדנית. הם מצטווים להותיר בכניסה כל חפץ הקשור לטקסי דת: סידורי תפילה, חנוכיות וכיוצא בזה. לאחר עוד כמה דקות של עיכוב, כבר אפשר לדרוך במתחם הקדוש.
הבדיקות הקפדניות בכניסה נובעות מההבנה והחשש של המשטרה ושל מערכת הביטחון כולה, שתקרית בודדת בהר יכולה להוביל בנקל לפיצוץ רבתי באזור. בחנוכה ובשאר החגים היהודיים מתרבות הקריאות של פעילי ימין (ולאחרונה אפילו של חברי כנסת מהליכוד) לעלות להתפלל בהר הבית. כל ניסיון כזה יוצר תסיסה קשה בקרב המתפללים המוסלמים ובקרב תושבי הגדה המערבית. ואכן, אל-חרם א-שריף היווה תמיד מקור להתנגשויות והסלמה רבתי בין ישראלים ופלסטינים. פעמים רבות כל כך פרצו במקום עימותים אלימים, הזכורים ביותר כמובן ב-28-29 בספטמבר 2000.
מה שהחל בעלייתו של יו"ר האופוזיציה אריאל שרון לביקור במתחם, הפך למחרת ל"טקס הפתיחה" של האינתיפאדה השנייה, המוכרת כאינתיפאדת אל-אקצא. ביום שישי 29 בספטמבר 2000, מיד לאחר תפילת הצהריים, החלו מתפללים מוסלמים ליידות אבנים לעבר רחבת הכותל, פצעו את ניצב יאיר יצחקי מפקד מחוז ירושלים דאז ושוטרי הימ"מ קיבלו פקודה לפרוץ למתחם תוך שימוש באש חיה. שבעה פלסטינים נהרגו ועוד עשרות נפצעו, ומכאן ועד פרוץ העימותים בכל רחבי הגדה ורצועת עזה, הדרך הייתה קצרה.
המטרה המשותפת של האיסלאמים ופעילי הימין
מאז האירועים ההם, השכילה המשטרה להגביל בימי שישי רגישים את גיל הכניסה של מתפללים מוסלמים - אך המקום מהווה עדיין לא רק מסגד ומקום קדוש לשתי הדתות, אלא גם אמצעי להסתה נגד ישראל מצד מוסלמים קיצונים, כמו גם במה פוליטית למחרחרי פרובוקציות מקצועיים מהצד היהודי. וכאלה לא חסרים: פעילי ימין קיצוני שמבקשים להדליק חנוכיות בתוך מסגד אל-אקצא, או לחלופין להקים במקום בית כנסת, וכמובן פעילי התנועות האיסלאמיות, ערבים ישראלים ופלסטינים שקוראים "להציל את אל-אקצא" מהיהודים. לעתים נדמה אפילו שהם מזינים זה את זה ופועלים בתיאום בניסיון להבעיר מלחמת דת. כל הודעה ברשת האינטרנט של ארגון קיקיוני כזה או אחר בדבר "עלייה לתפילה בהר הבית", הופכת לכלי גיוס בידי אנשי האיסלאם הקיצוני, שמצליחים, בזכות ההודעות של היהודים הקיצונים, להביא למתחם עשרות תומכים שתפקידם יהיה "להגן על אל-חרם א-שריף".
אחת הקבוצות המוכרות הפועלות בהר זה חודשים ארוכים היא "המוראבטון" שלעיתים נקראים גם בשם "שבאב אל-אקצא". מדובר בחבורות של צעירים שמגויסים בעיקר בידי אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית (בראשות השייח' ראאד סלאח), כשמשימתם היא כאמור, "לשמור על אל-אקצא". הכוונה היא למנוע בכוח פיזי כל ניסיון של יהודים להתפלל בהר הבית או חלילה, לפגוע במתחם. הם באים מקרב ערביי ישראל ומזרח ירושלים ומקבלים שכר עבור כל משמרת. לצדם, פועל "חיל הנשים" - המוראבטאת - כלומר, נשים בעלות תפקיד זהה. התנועה האיסלאמית מגייסת למשימה נשים עניות או גרושות ואלמנות. בתמורה לתשלום, הן נדרשות להגיע למתחם בהסעה מאורגנת - ופשוט להתייצב לשמירה. לעתים המוראבטון או המוראבטאת גם ייזמו פרובוקציה ויצעקו לעבר מבקרים לא מוסלמים קריאות גנאי או "אללה אכבר". אך לרוב, יסתפקו במשימות "שמירה".
מלבדם ניתן למצוא על ההר קבוצות המזוהות עם חמאס. בימים שלאחר מהפכת יוני 2013 במצרים, תלו תומכי חמאס במתחם את תמונתו של נשיא מצרים היוצא, מוחמד מורסי. המעשה עורר ביקורת קשה נגד הארגון, על עצם השימוש הפוליטי שעשו במסגד אל-אקצא - אף שברור כי כל תנועה פלסטינית מוכרת משתמשת באל-חרם א-שריף למען האינטרס הפוליטי שלה. כך גם תומכי הג'יהאד האיסלאמי ואנשי "חרכת א-תחריר" ("תנועת השחרור"). האחרונים פועלים כבר עשרות שנים בגדה, ללא מעורבות ארגונית בפיגועים או בפוליטיקה הפלסטינית. בשנים האחרונות, על רקע הפיצול בין חמאס ופתח, נרשם גידול משמעותי במספר תומכיהם. כיום רק במזרח ירושלים, יש ל"חרכת א-תחריר" כ-2,000 תומכים, שלעת עתה נשמרים מפני פעילות פוליטית מובהקת או צבאית.
על כל אלה, כאמור, נוספו לאחרונה גם סלפים. שוב צריך להדגיש, כי אין מדובר בפעילי טרור, מסוגם של שלושת פעילי א-סלפייה אל-ג'יהאדיה שנהרגו מאש שוטרי ימ"מ לפני כשבועיים באזור חברון. אלה אנשים דתיים במיוחד שקוראים לחזרה לשורשי האיסלאם. הם פעילים כבר מאות שנים בגדה ובעזה, ורק בשנים האחרונות החלו יותר ויותר מהם לפנות לדרך הטרור, במסגרת קבוצות כמו אלה הפועלות בסיני או בסוריה. בגדה, הייתה התקרית ליד חברון הפעם הראשונה שחברי הזרם המיליטנטי מגיעים לעימות מזוין עם כוחות הביטחון הישראלים - אך ייתכן שלא תהיה זו הפעם האחרונה. רק בשבוע שעבר דיווחו גורמי ביטחון פלסטיניים כי עצרו עשרים פעילים צבאיים הנמנים על זרם א-סלפייה אל-ג'יהאדייה.
הסערה באופק
השייח' עזאם אל-ח'טיב, מנהל הווקף במזרח ירושלים ובמסגדי אל-אקצא, אומר כי הוא אינו מצליח להבין מה קורה לציבור הישראלי. "ההקצנה אצלכם פוגעת בכל", הוא מזהיר, ומתאר בסערת רגשות כיצד ביום ראשון הגיעה להר אותה קבוצה של 26 יהודים ש"תקפו אפילו את השוטרים שלכם". "אם תפרוץ כאן אש, היא תבעיר את העולם", הוא מוסיף. "אנחנו רוצים שירושלים תהיה בסיס לשלום בין הדתות. כל אחד ומקומותיו הקדושים: אל-אקצא למוסלמים, כנסיית הקבר לנוצרים ו'קיר אל-בוראק' (השם המוסלמי של הכותל, על שמו של סוסו של הנביא מוחמד שעמו עלה לשמים מרחבת הכותל - א"י) הוא של המוסלמים גם, אבל מותר ליהודים להתפלל שם". הוא אומר כמעט מבלי להניד עפעף ובלי להבין עד הסוף כנראה, את הניסוח המתריס בו בחר. אל-ח'טיב מזהיר שוב ושוב במהלך השיחה עמו כי כל ניסיון של יהודים להתפלל ב"אל-חרם א-שריף" יגרור תגובה והתנגדות מצד המוסלמים. "המקום הזה מייצג 1.7 מיליארד מוסלמים. אנחנו לא רוצים מלחמה דתית כאן באזור, זו סכנה לכולם".
אולי מתוך ההבנה למצב המורכב והמסוכן המתפתח על הר הבית, התפרסמה השבוע באתר הישראלי באנגלית "Times of Israel" החלטת שני הרבנים הראשיים, הרב דוד לאו האשכנזי והרב יצחק יוסף הספרדי, לחתום מחדש על פסק ההלכה של הרב אברהם יצחק קוק (שנים לפני קום המדינה ועשרות שנים לפני מלחמת ששת הימים), שאוסר על יהודים לבקר בהר הבית. מקורביהם הכחישו כי יש קשר למצב הפוליטי, ולטענתם מדובר בעניין דתי בלבד. אך בכל מקרה, לא נראה שפסק ההלכה הזה, החדש והישן, מותיר רושם עז על אותם יהודים דתיים שחושבים כי יש לקרב את הגאולה, גם אם בדרך יהיה פיצוץ.