הוא בכה במקטעי קול, שעיתים נדמו ליבבת גור חתולים חסר ישע, לעיתים לגעגוע של ברווז פצוע ובין סולמות צלילי הבכי אפשר היה להכיר שזהו בכיו של פעוט הסובל קשות. בתוך חללי המרפאה, שראו בשעות האחרונות עשרות אנשים פצועים, דווקא הקול שלו חרט וסדק בלבבות הפועמים של המרפאים.
מעל ראשו עשה הרופא דניאל גרופל את מה שהיה צריך לעשות, כדי להסיר ממנו זיהום שאיים על חייו של הפעוט. באוויר הלוהט והכבד ריחפה התחושה שזהו המבחן לשאר האנשים שבחוץ: אם ישוב הפעוט לאיתנו, הרי שמפעיליה הזמניים של המרפאה הפיליפינית ראויים לאמון התושבים. דקות ארוכות חולפות, עד שד"ר גרופל חיכך את ידיו ויכול היה להגיד שהזיהום הוסר. "צריך להביא אותו לבית החולים", הוא אמר לאמו של הפעוט. זו הביטה בו בתימהון: "אין לי כסף לכך". נעם לוין, שבא מהישוב אלון זיהה את המצוקה: "אנחנו נעזור לך בכך. בואי ניסע לבית החולים".
תמצית חייה של המשלחת הישראלית האזרחית בפיליפינים הסתכמו פעמים רבות במקרים דומים, באותם ימים בהם שהו בקרב תושבי העיר הורמוק באי לייטה. המשלחת הורכבה מאנשי יחידות החילוץ הישראליות החברות בארגון "פירסט ישרא-אייד" וכן חובשים מגרמניה. לייטה הוזכר פעמים רבות בשל העיר טוקלאבן המאכלסת את חלקו הצפוני, אך דרומית ממנה עוד ישובים וערים לא מעטים, בהם אנשים שבתיהם שכובים כעיסת חומרים על האדמה הצרובה.
העייפות הוסטה והעבודה החלה במהירות
אל האי הזה, הגיעה המשלחת כשבוע לאחר הסופה, אחרי שאנשיה התרוצצו בעיר סבו כדי להשיג חומרי רפואה, תרומות מזון ומצרכים בסיסיים, בגדים וצעצועים וגם אמצעי קיום עבור אנשיה. ביחד איתם פעלו ארגוני נוצרים שונים, שארגנו קשרים כדי לטוות מימון להצלת החברים באי המעוך, השסוע. טונות הציוד הועמסו בידיים של אנשי המשלחת על משאית, שהועלתה על מעבורת לשש שעות של הפלגה לילית מתישה אל יעדה. העייפות הוסטה עם הגעת האנייה אל נמל הורמוק, המטען נפרק במרפאה והעבודה החלה במהירות. לפני הצהריים הגיעו ילד בן שלוש עם אמו ובכיו רב הגוונים הזכיר לצוות הרפואי, שכולם אנשים. לרגע אחד נעצרה הנשימה והעיניים נישאו לחדר הטיפול. אבי קפאח, הפרמדיק הבכיר, אחז בגופו של הילד שם, בעוד עיניה של אמו מורחקות מראשו והיא מלטפת ומחבקת את רגליו, שלא יזוז, שלא ירעד וסכין הסקלפל החדה בידיים האמונות של גרופל תיגע במקום אחר. רסיסי דמעותיה מרככות את בהונותיו של הילד והן חמות וחלקות בנופלן עליהם עד אשר מוסר הרופא את הילד המגהק בבכי לזרועותיה, ראשו חבוש ועיניו מבריקות.
זרמי רוח הסופה החזקים, הדפו אל המרפאה כמעט מאתיים אנשים, שבתיהם נדרסו במשבים המהירים והעזים ומקלט לא היה להם. כשהסופה עצרה והשתרר החושך הגדול, נותר המקום מיותם, עד אשר הצטלבו בו הצרכים, היכולות והאנשים לפי בקשת ראש העיר מאנשי הכנסייה שבאי השכן. כדי לעשות זאת, הוא נסע למקום שהיה מוגן יחסית מפני הרוחות, שם הצליח לטעון את מכשיר הטלפון שלו כי החשמל בהורמוק נותק וספק אם ניתן יהיה לשקם אותו בתקופה הקרובה.
פצועים נותרו הרבה בשטח. גם גופות, סירחון ותדהמת הלם שאחזה בכל התושבים. בעוד הקהילה הבינלאומית עושה דרכה אל טקלובן וצפון סבו, שהצטלמו יפה בטלוויזיה, היו המחוזות המרוחקים פסוחים מיד מושיעה אך מתחננים אליה באלם. "רצינו משימה עם אתגר בצידה, מקום שעדיין אין בו סיוע", אמר נועם לוין, מפקד המשלחת, "יצרנו קשר עם ראש העיר, שמענו מה קורה ומה צריך והתחלנו להתארגן כאן, אחרי שהגענו לסבו".
משלחת החילוץ לאי בקושי יכלה לדבר ולתאר את אשר רואות עיניה, מחמת הקשר הבלתי אחיד ומחמת המראות הקשים. להפעלת המרפאה גויס כסף שנועד לתרופות. ניר החובש מעין גדי, אורית ומרדית אחיות המרפאה ודוקטור גרופל הרופא מבית החולים סורוקה הפעילו את המרפאה. היו גם צמד אחים מגרמניה ואשת קשר מארגון להצלת חיי אדם באזורי אסון, שקשריה פתחו כל דלת ולב באיים. יותר מאלף אנשים, בהם מאות ילדים, טופלו במרפאה. רבים מהם קיבלו חיסונים ותרופות להמשך הטיפול בבית, בלי תשלום כמובן - רק עם רוח טובה.
השבוע שבה המשלחת הביתה, לארץ. איש איש למשפחתו, ביתו ועבודתו. בעוד יום או יומיים הם יקראו לחלץ אנשים מוואדיות או ממקומות מסוכנים, לקחת אותם בגשר חבלים אל המסוק או האמבולנס ובסוף ישבו לסכם, כשברקע עוד מהדהדים צלילי בכיו של פעוט אחד משם, מהפיליפינים, שבמאמץ משותף החזירו לו את החיים, את הברק לעיניים ואת החיוך לשפתיים.