אולם ירושלים בכנסת התמלא ביום שני בערב מפה לפה. ראשי הרשויות של הליכוד שזכו בבחירות, על שלל מקורביהם ועוזריהם, נענו להזמנתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. העילה הייתה שבח והודיה לאור ההישגים בבחירות לרשויות המקומיות. אבל מכיוון שההישגים לא היו משהו - למעשה היערכות הליכוד בבחירות המוניציפליות הייתה דלה למדי - אפשר אולי לראות בכך יותר את חזרתו של נתניהו לעשייה הפוליטית הפנים-מפלגתית. לא שיש בחירות באופק, לא שמעמדו האישי במפלגה בסכנה - אבל כמה מוקשים פוליטיים צפויים לו בדרך, ומוטב לו להיערך לקראתם.
את המוקשים הטמין לנתניהו ביום ראשון סגן שר הביטחון, דני דנון, שמתנגד לאיחוד עם ישראל ביתנו. זה אותו דנון שמתנגד לרעיון שתי מדינות לשני עמים. דנון התנגד כמובן גם לשחרור האסירים הביטחוניים כחלק מהמשא ומתן. בזה אין שום דבר חדש. מבחינתו של ראש הממשלה, סגן שר הביטחון יכול להמשיך לפרוש את משנתו תחת כל עץ רענן. אבל דנון הוא נשיא ועידת הליכוד - ומכאן יכולתו להטמין מוקשים. ביום ראשון החליטה הנשיאות לכנס את הוועידה באמצע החודש הבא לדיון בכמה נושאים, בהם המו"מ המדיני, שחרור האסירים וביטול השותפות עם ישראל ביתנו. בהרכבה הנוכחי, שום דבר טוב לא יכול לצמוח לראש הממשלה מדיון פומבי בעניינים הללו.
עיקר כאב הראש של נתניהו נוגע לאיחוד עם ישראל ביתנו. לא רק דנון, גם שאר בכירי הליכוד מתנגדים למהלך האיחוד עם מפלגתו של אביגדור ליברמן. הם מתקשים לראות איזה טוב ייצא מזה. עד כה, הרי, יצא מזה בעיקר רע - מיעוט מנדטים בבחירות ומפתח תיקים שהחל מחזרתו של ליברמן לממשלה נראה עקום לחלוטין: חמישה שרים על 11 חברי כנסת לישראל ביתנו, לעומת שבעה שרים וראש ממשלה על 20 ח"כים לליכוד. אם תובא ההצעה לדיון במתכונתה הנוכחית, שקוראת לסיום שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות, זה יעמיד את ראש הממשלה במצב לא נוח. לו עדיף להקפיא את המצב כמו שהוא כיום. אבל הוועידה, מסתבר, כבר מבעבעת.
א-פרופו כנס ראשי הרשויות ביום שני - עשרים דקות לפני שנתניהו נכנס לחדר, עבר שם דנון. סתם כדי להתחבק, להסתחבק ולצ'פח. הבחור מבין משהו בפוליטיקה.
ההימור של לפיד בקרב אקדחי הקפצונים
הקואליציה של נתניהו נעה השבוע בשני מפלסים. במפלס העליון, זה שעל פני השטח, קיבל נתניהו תמיכה מקיר לקיר בנוגע להתנהלותו בנושא האיראני. מילא ששר הכלכלה נפתלי בנט תומך בו, ואף השתמש באותן רפליקות. אבל תמיכה גורפת ואקטיבית משר האוצר ומשרת המשפטים סביב משבר עם האמריקנים אינה עניין של מה בכך.
ומה עם המפלס התת-קרקעי? כדי להגדיר את מה שקורה שם, אוורר השבוע אחד משרי הממשלה את הבדיחה הישנה מהבוידעם, על ההוא שצד צבי ביער האסור בציד. כששאל אותו שומר היער לפשר גופת הצבי שעל כתפו, הוא אמר לו: "אמא'לה, צבי, צבי!". במערכת הפוליטית תהו מה עבר בראשם של אנשי לשכת ראש הממשלה בבואם להשיב את אביגדור ליברמן למשרד החוץ. לא שיש למישהו בבית היהודי או ביש עתיד איזו בעיה עם העניין הזה - יחסם של בנט ולפיד עם ליברמן תקינים ביותר - אבל מה עם איזה איזון? ככה סתם משנים את מפתח חלוקת התיקים בלי לדבר, בלי להסביר? רק ביום שני השבוע, לאחר העימותון הפומבי בישיבת הממשלה בין נתניהו ללפיד ובנט, נפל האסימון בלשכת ראש הממשלה.
אבל גם אם בקרב השותפות הקואליציוניות מבינים שיש לראש הממשלה בעיה עם שר החוץ החדש-ישן שלו, שלא מסכים לוותר על אף משלט, זה בטח לא צריך לבוא על חשבונן. נכון לעת כתיבת שורות אלו, העסק לא נסגר. ישיבות ועדת חוץ וביטחון נדחו לעת עתה, הפגישה שהייתה לנתניהו ולפיד ביום שני בערב לא נשאה פרי, וכולם מחכים. ביש עתיד נזכרו השבוע בערגה בימים הטובים של המו"מ הקואליציוני. לפיד היה אז המלך, העצבים היו מברזל והמשרדים היוקרתיים נפלו בידיו אחד אחד. רק שעם כל ההתלהבות מהאוצר, החינוך, הבריאות וכל השאר - שכחו שם את ועדות הכנסת. ולך תייצר עשייה וכותרות מהוועדה למעמד האישה ומוועדת העלייה והקליטה.
הזיכוי של ליברמן וההתעקשות להשאיר את שריו במשרדיהם יצרה ליש עתיד אופציה למקצה שיפורים, ובינתיים אין להם כוונה לוותר בעניין. אפילו חישובים על רוב ביחד עם חברי האופוזיציה בוועדת הכנסת ובוועדת וחוץ וביטחון - שמאשרות את מינוי היו"ר - נשמעות פה ושם.
רק שמאז הבחירות השתנו כאן כמה דברים. זוהרו של לפיד הועם, והתמיכה הציבורית בהתאם. הסיכון הפוליטי שהוא נטל על עצמו מרגע שנכנס לפינה במאבק על ועדת חוץ וביטחון לא קטן. אם ינצח, זו תהיה בשורה משמחת בעיקר בשביל קומץ אנשים - חברי מפלגתו - עם תשלום ציבורי בדמות שיתוף פעולה במהלך פוליטי שמביא להגדלת הממשלה בשר נוסף. אם יפסיד, זו תהא כבר מכה ציבורית גדולה יותר. גם ניהל מו"מ ששורתו התחתונה היא הגדלת הממשלה (רעיון המנוגד לאחד מעקרונותיו המוצהרים הידועים), וגם הפסיד בקרב אקדחי הקפצונים מול נתניהו. אם וכאשר ימריא לפיד בחזרה, זו תהיה עוד משוכה שהוא יצטרך לעבור בדרך.
כך תדע: רפורמה או ספין?
אחרי שמפזרים את ענן הסוגיה החבוטה "האם הברית בין לפיד לבנט עוד קיימת?", אפשר לשפוט את העניין לפי מה שקורה בשטח. את נושא השוויון בנטל מובילים שניים: יו"ר הוועדה הפרלמנטרית שהוקמה לצורך כך, איילת שקד, ועפר שלח. בין השניים שורר כבוד הדדי, והם פועלים בשיתוף פעולה. ובכל זאת, קשה לראות אותם מגשרים על התהום שפעורה ביניהם בעניין הסנקציות. שקד נחושה ללכת על סנקציות כלכליות. מבחינתה כל שוט פלילי יפר את יחסי האמון שהצליחה לייצר עם החרדים, ויהפוך את החוק למשהו שלא יוכל להתממש לעולם.
שלח, מצדו, נחוש להטיל סנקציות פליליות על אלו שלא יעמדו בחוק הגיוס. זה לא בגלל שהוא בא לעסק הזה עם סכין בין השיניים ורוצה לראות חרדים ממלאים את בתי המעצר. שלח ניסח את פרק הגיוס במצע של יש עתיד. כדאי להעיף שם מבט, גם שם מדובר על סנקציות כלכליות. אפילו בהסכם הקואליציוני מדובר על סנקציות כלכליות. אז מה קרה בדרך?
ועדת פרי חיפשה וחיפשה סנקציות כלכליות שיהיו אפקטיביות ויעברו את מסננת היועץ המשפטי ובג"ץ. חיפשו ולא מצאו. וכך נולדו הסנקציות הפליליות. בשבוע הבא יגיע לוועדה, ככל הנראה, הדיון באופי הסנקציות. כדאי להכין את השכפ"צים והמצלמות. הח"כים גפני, פרוש, שטרן ושאר חבריהם ייתנו את ההצגה הטובה בעיר. אחריה יצטרכו להצביע. וכאן תעמוד סוגיית השותפות בין המפלגות למבחן אמיתי.
גם בנושאים האזרחיים, צפויים בקרוב מבחנים לא פשוטים לבית היהודי ויש עתיד. אצל האחרונים מרגישים שהגיעה העת לממש את הבטחות הבחירות בנושאים הללו. ברית הזוגיות, גיור, תחבורה ציבורית בשבת ועוד שלל נושאים שכבר מחממים מנועים. אבל בבית היהודי מתכוונים לעצור את הסחף. מבחינת נפתלי בנט, מה שלא יהיה בתיאום - לא יזוז מילימטר. בנט מחזיק בכיס את ההסכם הקואליציוני שמאפשר לו להטיל וטו על כל שינוי בסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה. בכל פעם שאיזה רעיון כזה יופץ לחלל האוויר בלי שהוא ידע עליו מראש, הוא ישלוף את ההסכם הזה. ואם המחיר יהיה ללכת ראש בראש עם יש עתיד - אז יילכו ראש בראש. מכיוון שגם ביש עתיד לא מתכוונים לוותר בסוגיה, אולי עוד צפוי לנו חורף חם בנושאים הללו, למרות שבסופו של דבר אף אחד לא מחפש להתנגח.
הבעיה של לפיד ובנט היא הצלע השלישית, ציפי לבני. שרת המשפטים יושבת על שיבר החקיקה, שמאפשר לה להוציא - יותר נכון להכריז - על שינויים ורפורמות ביתר קלות. אמנם השבוע יצאו היא ובנט ביוזמה משותפת של איחוד תפקיד הרב הראשי האשכנזי והספרדי, אבל לא כדאי להמר שהשניים רואים את הדברים עין בעין. שעות ספורות לאחר ההודעה המשותפת, השיבה לבני להצעת אי-אמון של ש"ס בנוגע לרפורמות בנושאי דת ומדינה. לא אתן ליהדות להיות מונופול של כמה מפלגות דתיות שנשלטות על ידי רבנים, אמרה. לכן אני פועלת, ואמשיך לפעול, להקלה על חוקי הגיור; לקידום זוגיות 'חיים משותפים'; לפתוח אזורי רישום לנישואין - וכל מה שישנה את הממסד הרבני לכזה שמחבר כל אחד ואחת למסורת ולמנגינה היהודית שלו שבלב.
עד כאן דברי לבני. לא ברור אם הבית היהודי נופלת מבחינתה תחת ההגדרה "מפלגות שנשלטות בידי רבנים", אבל זה לא כל כך משנה. מחויבות התיאום שלה עם בנט פחותה מזו של לפיד, ואם היא לא תשכיל לשתף פעולה עם שר הכלכלה, הרפורמות שלה יהיו בעיקר ספין.
פריימריז בעבודה: הכפפות הורדו, הווליום עולה
כשאמרי רון, איש קיבוץ משמר העמק, נבחר לראשונה לכנסת התשיעית, היו חברים בה שישה קיבוצניקים. בכנסת העשירית, שגם בה היה חבר, היו חמישה. לכנסות הבאות הוא כבר לא נבחר, אבל מספר הקיבוצניקים עוד עלה. השבוע הוא הסתלק מאיתנו, כשבכנסת עומד מספר המייצגים את הקיבוצים על אפס. למרות זאת, לא התקיימה השבוע ישיבת סיעת העבודה בשל היעדרותם של יו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ', ויו"ר הסיעה, יצחק (בוז'י) הרצוג, שנסעו להלווייתו של רון. חוץ מהכבוד האחרון שרצו השניים לחלוק לו, יש להם פריימריז על הראש, שיתקיימו ביום חמישי הבא. בקיבוצים יש מאגר מצביעים לא קטן, שאף אחד לא מתכוון לוותר עליו.
נכון לעכשיו, יחימוביץ' בטוחה בניצחונה, "בפער של 20 אחוז" לפי מקורביה. הרצוג צנוע יותר, ובסביבתו מדברים על "מאבק צמוד". אצל יחימוביץ' מרוצים מה"מאבק הצמוד" שעליו מצהירים בקרבת יריבה. אם הוא באמת היה צמוד, אומרים שם, הוא בטוח היה אומר שהוא מוביל. ואם זה לא הספיק, הרי שהודעת הפרישה של עופר עיני מראשות ההסתדרות נתנה רוח גבית ליו"ר המפלגה. הרצוג בנה עליו ועל גייסותיו. העובדה שעיני בחר להודיע על פרישתו שבועיים לפני סוף המרוץ מוכיחה, לטענתם, שהוא לא מתכוון להכריע הפעם את הבחירות כפי שעשה בפעם הקודמת. יחימוביץ' דאגה בימים שלאחר ההודעה של עיני לשוחח איתו מספר פעמים. שיישאר ככה, מבחינתה, זה הכי טוב.
כל זה טוב ויפה, אבל אצל הרצוג העניין בכלל לא גמור. הקמפיין שהוא עושה, ייאמר לזכותו, מייצר יותר כותרות מזה של יחימוביץ'. יבול השבוע האחרון: עוד ראשי ערים שמודיעים על תמיכה בו, שרים מממשלת רבין שניצבים לצדו, והרבה כסף שזורם לטובת ארגון המטה. האם זה ייתן לו את הניצחון המפתיע? קשה לומר. בהעדר סקרים רציניים, אף אחד לא יכול לחתום באמת על ניצחון לפה או לשם. כך או כך, הכפפות הורדו והווליום עולה. הכל באופן יחסי, כן? בסופו של דבר מדובר כאן במערכת בחירות מנומנמת למדי.
קטעים פה
1. חדר סיעת יש עתיד בכנסת. בניגוד לרוב המקרים, מגיעים, יחסית, מעט ח"כים לישיבה. לפני תחילתה, כשהעיתונאים עוד בפנים, עושה יו"ר הסיעה, עפר שלח, רשימת מלאי. כשהוא מגיע לעדי קול שאינה נוכחת, הוא אומר "עדי בעונש". למשך שנייה השתרר שקט עד שהוא אמר, "לא, סתם". אם הגענו לשלב ההומור העצמי במפלגה שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית, זה כבר טוב.
2. ישיבת הוועדה לשיוויון בנטל. יו"ר הוועדה, איילת שקד, מגדירה את הח"כים אלעזר שטרן ומשה גפני "ילדי הריטלין" של הוועדה.