האדם הממוצע, שאינו סוציופת או רוצח מטורף בן דמותו של חניבעל לקטר, אינו נהנה לראות את הזולת סובל. אך מה קורה כאשר אדם שנוא נתון בכאב? שאלה זו העסיקה את גדולי הפילוסופים, מקהלת ואריסטו ועד קאנט וחיים הכט. כעת, כמה מדענים מנסים לפענח מה מתרחש בנפש האדם בשעה של דילמה מוסרית.
חוקרי מוח מאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) העלו השערה מפתיעה בנושא, ולא פחות מפתיעה היא הדרך שבה נבדקה ההשערה. המחקר בוצע בעזרת 19 גברים לבנים, כולם יהודים. הם התבקשו ללמוד את קורותיהם של שמונה בני אדם: מחציתם רגילים, שהוגדרו חביבים למראה. על היתר הולבשה זהות נאו-נאצית.
מה לנאו-נאצים ולמעבדת מוח? החוקרים ביקשו לצמצם כל אפשרות להטייה שעלולה לנבוע מסטיגמות . לפי הרציונל הזה, יהודים שונאים נאו-נאצים; מותר להם לשנוא אותם וגם מותר לדבר עמם על כך, ולכן אין חשש שמשתתפי המחקר ישקרו, במודע או שלא במודע.
לוודא הריגה, באמפתיה
היהודים חוברו למכונות דימות שמדדו את האופן בו מוחם מגיב למראות שונים. הם התבקשו לצפות בשתי קבוצות הגברים, ה"רגילים" והנאו-נאצים", מקבלים זריקה כואבת ישירות לכף היד. באופן מפתיע, החלק האחראי על אמפתיה במוח "התרגש" יותר בזמן שהיהודים צפו בנאו-נאצים סובלים, מאשר ברגעים בהם צפו בגברים מהקבוצה השנייה מקבלים את הזריקה הכואבת.
אחת מעורכות המחקר הסבירה את הממצאים בעזרת דוגמה קולנועית. "כשאתה צופה בסרט אקשן ונדמה לך שהבחור הרע מובס, זה הרגע שלוכד מיד את כל תשומת הלב שלך", אמרה ליסה עזיז-זדה, מרצה זוטרה במכון לחקר המוח והיצירתיות של USC. "אנחנו נוטים להתרכז באויב כדי לוודא שהוא באמת 'על הברכיים', וזה משמעותי כדי לנבא אם יש לו פוטנציאל לנקום בנו בעתיד".
המחקר שערכה עזיז-זדה עם שניים מעמיתיה מהאוניברסיטה התמקד ב"מטריקס הכאב", מנגנון בקליפת המוח שעד כה רווחה ההנחה שהוא אחראי בעיקר לאמפתיה. לפי המחקר החדש, מדובר במנגנון שיש לו תפקיד גדול יותר על התנהלות חברתית הנוגעת לכאב באופן כללי, ולאו דווקא על אמפתיה.
לרקוד עם שנאה בעיניים
לדברי החוקרים, התוצאות מחזקות את ההנחות לגבי הגמישות של המוח בעיבוד תהליכים חברתיים מורכבים. "במקרה הזה, התגובה של המוח כנראה קשורה לצורך להיות ליד האויב כשהוא סובל, ולהבין את הסבל הזה".
זהו למעשה המימוש המיידי של העצה "שמור על חברייך קרובים ושמור מקרוב על האויב". המחקר אמנם נעשה על קבוצה מזערית של משתתפים, והתבסס על קשרי אשמה-שנאה מימי השואה, אך הוא מניח בסיס נוח למדי לתחושות עזות שכולנו מכירים.
חלק אחר מהמחקר התמקד בסטריאטום, אחד מגרעיני המוח הממלא תפקיד בוויסות גירויים רגשיים, ובין היתר אחראי על תגמול. החוקרים סבורים שלצפייה משותפת בסבל יש גם תרומה לגיבוש חברתי. האם מסיבות "נאצים סובלים" הן הדבר הבא? בכל זאת, קצת קשה לראות את זה קורה.
המאמר התפרסם בכתב העת Frontiers in Psychology מקבוצת Frontiers בגיליון שראה אור ב-23 באוקטובר 2013.
אוריה כנף uriah_c@walla.net.il