דברים שבנט לומד בדרך להנהגה

כאילו דבר לא משתנה בפוליטיקה הישראלית, מפלגת העבודה ניצבת בפני עוד מערכת בחירות פנימית. האם שלי יחימוביץ' תצליח לעשות מה שאף אחד מעולם לא עשה במפלגה בעידן הפריימריז ולנצח פעמיים ברצף? ואולי המפלגה תבחר לה יו"ר שמיני ב-20 השנה האחרונות? רק לשם השוואה, בכל שנות קיומו, היו לליכוד ארבעה ראשים: בגין, שמיר, שרון ונתניהו. במפלגת העבודה הם מלבלבים ונופלים כעלים בשלכת.

זרעי החיבור בין יצחק (בוז'י) הרצוג, אראל מרגלית ואיתן כבל נטמנו במאבקם המשפטי נגד שלי יחימוביץ' סביב קיום ועידת המפלגה לפני שבועות ספורים. השלושה הפסידו אמנם, אבל הפער הקטן שבו השיגה היו"ר את ניצחונה המחיש להם שאם ישלבו כוחות הם יוכלו לתת לה פייט. ובכל זאת, הדיונים על שיתוף הפעולה בין השלושה היו אינטנסיביים, לוו במסך עשן והושלמו רק ביום ראשון בבוקר. כשכבל ומרגלית נכנסו לאולם בתחילת מסיבת העיתונאים שבה הודיע הרצוג על מועמדותו נרשמה הפתעה מסוימת בקהל. מצד שני, בואו נודה על האמת, זה לא שהתקשורת והציבור עסקו בשבועות האחרונים באובססיביות בשאלת איחוד השלושה.

הרצוג נשמע השבוע נחוש במאבקו. הוא תקף את יחימוביץ' במילים קשות על חוסר יכולתה לשתף ("זו לא מפלגה שבה סוגדים למנהיג", אמר). הוא ציין את אבדן דרכה המדינית שהביאה אותה, לדבריו, למיצוב של מפלגת נישה ועל כישלונה לאסוף מהרצפה את המנדטים של קדימה והפקרתם ליאיר לפיד. בתור אחד שהיה, ועדיין, צמוד ליחימוביץ' וגם יודע לפרגן לה, מגיע לו שיקשיבו לביקורת שלו. "ראיתי את הנוקשות, את היעדר הפרגמטיזם, וזה הביא אותי למסקנה שעם כל ההערכה והכבוד, היא לא תוכל להביא יותר", ציין.

אצל יחימוביץ', האיחוד לא התקבל כרעם ביום בהיר. כבל, מבחינתה, לא היה במשחק מסיבותיו שלו ומרגלית לא נתפש כמועמד אמיתי. בסביבת היו"ר מציינים בסיפוק את העובדה שנכון לעכשיו שישה ח"כים כבר הודיעו על תמיכתם בה ולא פוסלים שיצטרפו אליהם נוספים. אם נוסיף לכך את העובדה שמזכ"ל המפלגה, חיליק בר, לא צפוי להודיע פומבית במי הוא תומך בשל תפקידו, ושבנימין בן אליעזר, שפועל בכל הכוח למען הנשיאות יישאר נייטרלי, מצבה בקרב הח"כים מצוין. בבחירות הקודמות תמך בה רק אבישי ברוורמן. לא שיש לזה משמעות אלקטורלית הרת גורל; מיקי רוזנטל, סתיו שפיר או משה מזרחי לא מתחזקים גדודי מתפקדים שסרים למרותם. בכל מקרה, לא יועיל, לא יזיק. עדיף ככה מאשר לתרץ למה אף אחד לא הולך איתך.

למרות הנתונים שהגיעו למטה יחימוביץ' נוסכים אופטימיות בקרב אנשיה, ברור שהולך להיות כאן מאבק. את זה צריך לזקוף לזכות שלישיית הרצוג-כבל-מרגלית. הם הצליחו לייצר אלטרנטיבה. מבחינת יחימוביץ', שמבינה היטב פוליטיקה ותקשורת, מוטב כך. מאבק טוב, צמוד ויצרי יפיח רוח חיים במפלגה. כל זאת, כמובן, בתנאי שלא תקרה לה תקלה בדרך והיא תפסיד.

אחרי הכל, יש משהו לא טבעי בעיתוי ההתמודדות הזו. הרצוג רוצה באמת להיות היו"ר. בפרפרזה על דמותו מארץ נהדרת מלפני שבע שנים, בוז'י רוצה לשלוט. אבל הכל בא לו מוקדם מדי. במקרה הזה, גם דחייה של שלושה-ארבעה חודשים, כפי שדרש, לא היתה משנה דבר. בניגוד למאבקים בעבר, בין יחימוביץ' להרצוג לא זורם דם רע. בכל הצמתים החשובים השכילה יחימוביץ' לקרב את הרצוג. הוא היה יו"ר מטה הבחירות שלה, והיא דחפה את מינויו ליו"ר הסיעה בכנסת. לה טוב איתו, לו נוח איתה. אולי הסממן הטוב ביותר לכך היתה השיחה בין השניים בתחילת השבוע. הוא התקשר אליה כדי לבשר לה שהחליט להתמודד. היא בירכה אותו על כך. אחר כך הם שמו את ההתמודדות בצד ועברו לשוחח על עניינים שוטפים.

ימי אוגוסט לא נתנו מנוחה לחלקים נרחבים בציבור הדתי-לאומי. בתחילה היה זה שחרור המחבלים כתנאי לפתיחת המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים. אבל שחרור המחבלים הוא כבר זיכרון מר ורחוק. בשבועות האחרונים עלה על הפרק הקיצוץ בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר. זה צעד חד וכואב. עומקו לא ברור בשלב זה, אולם מדובר על סדר הגודל הבא: אם ב-2012 ערך נקודה שעל פיו חושב התקציב לתלמיד בישיבת הסדר עמד על כ-480 שקלים לראש, הרי שב-2013 הוא יהיה סביב 150 שקלים. בישיבות הגבוהות – החרדיות והציוניות – המצב קשה עוד יותר: כ-280 שקלים לתלמיד השנה, לעומת יותר מ-850 ב-2013. נכון לעכשיו, טוענים במטה המאבק של הישיבות שהוקם לצורך העניין, התמונה ב-2014 נראית קודרת עוד יותר.

הקיצוץ הזה, שאולי קצת נעלם מהרדאר של כלל הציבור, מוציא את עולם הישיבות מכליו. עכשיו זה כבר לא רק החרדים נגד יאיר לפיד. דמויות מרכזיות וקולניות בציונות הדתית נכנסו לתמונה, ובמרכז המטרה הוצבו נפתלי בנט – המלך המשיח עד לא מכבר - והבית היהודי. הרב אליקים לבנון, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, תקף בשבוע שעבר במילים חריפות את המפלגה. "ההתנהלות לא בסדר. הם התכופפו בפני שותפים לקואליציה, דבר שאסור היה להם לעשות", הוא אמר בריאיון רדיו לתחנת "קול ברמה" החרדית. "המחשבות שלי הן מחשבות שהולכות מאוד מאוד רחוק. על הקמת גושים חדשים, חבירה חדשה עם כוחות חדשים... ליצור גושים כאלה שיהיה להם עמוד שדרה. אין עמוד שדרה תורני, אין עמוד שדרה פוליטי, מדיני. קריסה לאורך כל המערכות".

ב"בשבע", העיתון הנפוץ בציבור הדתי, לא חסכו את שבטם מבנט וממפלגתו בשבת האחרונה. זה לא רק תוכן הדברים הקשה - למשל מאמר שכותרתו "להפסיק להיות סמרטוטים של יאיר לפיד" – אלא המיקום והחשיבות שניתנו להם. הכותרת הראשית של העיתון היתה "12 מנדטים – ועולם הישיבות בקריסה". בתוך העיתון הובאה ביקורת מתוך המפלגה עצמה. ח"כ יוני שטבון, למשל, אמר ש"יש להפיק לקחים לעתיד ולהפעיל כוח. במיוחד היום, כשיש מאבק על עולם התורה. אנחנו צריכים לדבר בשפה הרבה יותר כוחנית". ח"כ מוטי יוגב, שהתראיין השבוע לקלמן ליבסקינד בגלי ישראל, גילה ביקורתיות בנוגע לשותפות עם לפיד.

הזיכרון הקצר של החברים הללו – חלקם היו מעודכנים בצורה זו או אחרת במו"מ הקואליציוני – מפתיע כל פעם מחדש. מבחינת נתניהו, לאחר הבחירות נרשם על בנט והבית היהודי "מיועדים לאופוזיציה". עם מי לא דיבר ראש הממשלה לפני ששוחח עם בנט? לא רק עם יאיר לפיד, החרדים ושלי יחימוביץ'. אפילו זהבה גלאון היתה לפניו בתור. משרד הכלכלה, חברות בקבינט המדיני-ביטחוני, ראשות ועדת הכספים הם תפקידים שחלקם לא נפלו מעולם בחיק המפלגה. ובזכות מה? בזכות החבירה ליאיר לפיד. הרמזים של הרב לבנון על חבירה לכוחות אחרים במערכת הפוליטית בכלל מוזרים. למי הוא יחבור, לחרדים? לאלו שכינו את צאן מרעיתו "בית של גויים"? אלה שלא רצו לשתף פעולה בתקופת המו"מ הקואליציוני? אלה שבתוכם יושב הרב שלום כהן שאמר על חובשי הכיפות הסרוגות שהם "אנשי עמלק"? בכירי ש"ס – הרב עובדיה, אריה דרעי, אלי ישי ואריאל אטיאס – ישבו בקהל למשמע הדברים של הרב. אף אחד לא פצה פה.

בסביבת בנט מזכירים שורה של הישגים שלא היו מתרחשים לולא הישיבה בממשלה. מיתונו של חוק הגיוס, למשל, חידוש הבנייה בירושלים, מתן פיתרון לתפילת הנשים ברחבת הכותל (נשות הכותל לא חותמות על ההישג הזה) והכנסת חוק צהר כתקנות שר. אז נכון שבנושא המדיני לא הכל דבש ושחרור רוצחים זה לא דבר קל ומובן מאליו, אבל זו המשמעות של שותפות. המון פשרות, המון ויתורים. ומי שחושב שלליכוד או ליאיר לפיד אין את הבעיות הללו לא מבין על מה הוא מדבר. אם הבית היהודי הייתה מפלגה קטנה, מסבירים שם, היא הייתה יכולה לשחק בלאיים, לפרוש ולחזור. אבל כשאתה המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת והחלטת להיות חבר בקואליציה, יש לזה מחיר מסוים. לחשוב שאפשר להשיג הכל זו חשיבה קצת ילדותית. הבית היהודי הוא חלק מהמדינה, מסביר בנט לאנשיו, זו לא מדינת הבית היהודי. לעולם לא נגיע להנהגה אם נחשוב כל הזמן שכל מטרה שלנו צריכה להיות מושגת ב-100%.

ואולי המפתח להבנת ההתנהלות של בנט טמון במשפט האחרון, על ההנהגה. מרגע פרסום תוצאות הבחירות יו"ר הבית היהודי מדבר – לעיתים בקולו לעיתים בשם מקורבים – על הנהגת המדינה. לא מחר, לא מחרתיים, לא בקדנציה הבאה וסביר להניח שגם לא בזאת שלאחריה. אבל בעוד כמה שנים – מי יודע, אולי זה יקרה. ובזה טמון ההבדל המהותי בינו לבין קודמיו בתפקיד. הם חלמו על תיק החינוך, מבחינת בנט, החלומות מפליגים הרבה יותר למעלה. וכשאתה מכוון לשם אתה צריך לקחת את האיומים של הרב אליקים לבנון בערבון מוגבל.

כשפוליטיקאים פורשים ממרוץ זה כמעט תמיד בגלל "השטח", "המשפחה" או "טובת המדינה". מאראל מרגלית היא הוציאה דווקא מונולוג שלא שכיח לשמוע מפי פוליטיקאי, בטח כזה שמחזיק מעצמו. "יש לך את הדרייב שלך, את האגו שלך, את הרצונות שלך וכאיש ציבור אתה פתאום צריך לשים את כל זה בצד ולשאול את עצמך אם זה שאתה רוצה לרוץ ולהביע את עצמך זה הדבר הנכון. וזה שיעור בצניעות. כי השיעור הזה אמר שבוז'י יותר חזק ממני, יותר ותיק ממני, ושעם כל זה שיש לי הרבה מאוד רקורד מחוץ לפוליטיקה, עדיין בתוך הפוליטיקה אני צריך יותר זמן להפנים ולהבין ללמוד את התהליך הפוליטי. ולהגיד את כל הדברים האלה לעצמי זה לא פשוט".