ממשיכה בדרכו: "זה הזוי שבעלך פתאום נלקח ממך"

לא הרבה זמן עבר מהרגע שבו הדס רודיך פתחה בפנינו את דלת המבנה הקטן שבהתנחלות תקוע, ועד שריחות המאפים שלה הותירו את חותמם. ערב יום חמישי, התנורים עדיין חמים, ורודיך מכניסה לשקיות את הלחמים החמים שנאפו לקראת השבת. היא אוחזת בכיכר לחם כוסמין וחותכת אותו לפרוסות. "אתם חייבים לטעום", היא אומרת בלי צורך אמיתי לשכנע. "זה מזכיר לי את הריח שהלל היה מביא איתו מהמאפייה, אבל הריח הזה פשוט משמח אותי", היא מוסיפה.

חודש וחצי חלף מאז הטרגדיה שפקדה את רודיך. הלל, בעלה, נהרג בעת שטייל עם ילדיהם בשמורת הטבע מערת חריטון שליד תקוע. רודיך, בן 31, נכנס עם ילדיו למקווה מים במקום וטבע בנסיבות שעדיין לא ברורות. עובר אורח הבחין בילדים לבדם, הזעיק כוחות הצלה ובמשך שלוש שעות חיפשו אחר רודיך. בתום החיפוש נמצאה גופתו בקרקעית בור המים. ההערכה היא כי רודיך לקה בלבו.

האירוע היכה בהלם את תושבי ההתנחלות בגוש עציון. "הוא היה אדם מלא שמחת חיים, שתמיד דאג לחלק לחמים למשפחות נזקקות. קשה להאמין שהוא איננו", העידו מכריו לאחר מותו. "זה פשוט הזוי שהוא לא פה, שפתאום בעלך נלקח ממך והוא איננו", מספרת הדס בדמעות. ואמנם, עד כמה שהדבר מפתיע, הטרגדיה מותירה אצלה גם תחושות חיוביות. "למרות שזה קשה, היו הרבה נסים באירוע הזה ואני מרגיש שהדרך בה הוא נפטר הייתה מתנה", היא מוסיפה.

"הבן שלנו סיפר שאבא פשוט נעלם במים וגם כשהוציאו אותו לא ראו שום סימני טביעה. אולי זה נשמע מוזר אבל אני מרגישה שהלל מת בטבילת טהרה בערב שבת קודש לצד ילדיו שכל כך אהב", היא משוכנעת. יותר משהאמונה עוזרת להדס להישמע מעודדת לאחר האסון שפקד אותה, היא בעיקר משמשת לה ענף להיאחז בו. דרך ההתמודדות שלה מיוחדת, שילוב ייחודי בין תמימות לתעצומה נפשית. "הוא הלך לעולמו מתוך מודעות של שלמות", היא מדגישה.

היא פגשה את הלל כשהיה תלמיד בישיבת ההסדר בתקוע בעת שניגנו יחד במופעים מקומיים, הוא במנדולינה והיא כחלילנית שהגיעה להחליף את זו הקבועה. לאחר שהתחתנו בחרו להשתקע ביישוב שבגוש עציון והביאו שלושה ילדים לעולם: צביאל בן השמונה, אמונה בת החמש ודוד-יוסף בן השלוש. החיבור לישוב היה מיידי. "זה מקום עם רוחניות ורוח מיוחדת עם מגוון של אנשים. הלל מאוד אהב את תקוע ותמיד קידם בשלום כל מי שפגש. פעם יצאנו לטיול פה באזור וראינו מרחוק ערבים מהכפר הסמוך, וגם להם הוא אמר שלום. שאלתי אותו למה הוא עושה את זה והוא השיב 'מה זאת אומרת? בזה שאני אומר למישהו שלום אני מכיר בקיומו ולא מתעלם ממנו', ואז הבנתי כמה עומק יש בו".

אלא שרודיך לא הרשתה לעצמה להישאב לתוך האבלות על בעלה, וקיבלה החלטה ברורה. היא ממשיכה במפעל חייו של בעלה, שהמאפייה "הלחם לבדו" הייתה מזוהה אתו ועם תקוע כולה. יחד עם אופה נוספת היא החלה ללמוד את רזי הקמח והבצק, מתעמקת בסודות התנור והאפייה וממשיכה למכור את הלחם ההוא, שבעלה כל כך אהב. "המקום הזה הוציא מהלל כל כך הרבה יצירתיות, שמחה ואהבה, ואת כל הדברים האלה יש בלחם", אומרת רודיך. "אחרי המוות, הייתה לי תחושה שאת הדבר הזה חייבים להמשיך, פשוט אי אפשר לוותר עליו. התחלתי ללמוד את הדברים הקטנים והיום, ביחד עם הדס בן מנחם, שהיא האופה הראשית כאן, אני ממשיכה במה שהלל התחיל. זה מאוד משמח להכין לחם, ללוש בצק ולתת לאנשים שמחה. זה פשוט לתת חיים".

את מרגישה שהלל נמצא פה, במאפייה?

"ברור", היא פוסקת. "כל הזמן. מאז שהוא נפטר היו לי ימים קשים. הייתי מרוסקת ונתתי לכאב הזה לצאת החוצה. הוא כל כך קשה שאי אפשר להכיל אותו". אלא שלדברי הדס, דווקא לאחר פריקת הכאב - נולד כוח חדש שיצא ממנה ונתן לה את הכוח להמשיך "גם בבית, וגם כאן, במאפייה שהייתה חלק ממנו".

אם יכול היה הלל להיפרד מאשתו, להדס אין ספק באשר לנוסח. "טוב, אז הלכתי ואני כבר לא אתכם, אבל את יכולה להסתדר. אני רוצה שתשמחו, אני רוצה שתמשיכו לחיות", היא מדברת בקולו.