האם מצרים תהיה סוריה?

המרחב הערבי-מוסלמי שבין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי סוער מאוד, כשאת מרכז תשומת הלב תופסים מרחץ הדמים הנמשך כבר למעלה משנתיים במלחמת האזרחים הסורית, והתהפוכות הפוליטיות הבלתי נתפסות במצרים, שבימים האחרונים הולידו מרחץ דמים בפני עצמו. דומה שמתחולל כאן מאבק חסר תכלית שבו מסתחררים יחדיו סוגיות של דת, מוצא אתני, שיטת שלטון ורדיפת שררה. אולם האמת היא שיש כאן שתי מלחמות נפרדות ושונות בתכלית, וכדי להבין את הדינמיקה שלהן ואת הצפוי בעתיד, צריך לבחון כל אחת מהן בנפרד.

החלוקה בין המערכות המתחוללות בעולם האיסלאם היא גם חלוקה גיאוגרפית בין מערב למזרח. במרחב הצפון-אפריקאי, ממרוקו עד מצרים, שבטרמינולוגיה הערבית נקרא "המגרב" (המערב), מתחולל מאבק בין אלה הסבורים שהדת חייבת להיות חלק אינטגרלי מן המערכת הפוליטית, לבין אלה המתנגדים לכך. נוהגים להציג זאת כמאבק בין החילונים הליברלים לבין הדתיים השמרנים, אולם זו הצגה מסולפת. הרוב בצד המכונה "חילוני" הוא בעצם דתי, ואת החילונים האמיתיים באזור אפשר לכנס בלובי של מלון בינוני. הוויכוח, אם כן, אינו על דת מול חילונות אלא על אופי המדינה הרצוי, ובעיקר על שאלת הקשר בין הדת לבין הפוליטיקה. גם בין הדתיים השמרנים ביותר, יש לא מעטים המתנגדים לשאיפתם של ארגונים כמו האחים המוסלמים או הג'יהאד האיסלאמי לשלוט במדינה. קבוצות לא מעטות בתוכם דוגלות בשינוי חברתי עמוק, ומתרחקות ממעורבות בפוליטיקה.

באזור המגרב אין מאבק עדתי פנים-איסלאמי. יש בו דומיננטיות מוחלטת של הסונה, והשיעה היא בעיקר זיכרון עתיק יומין מימי שליטת השושלת הפאט?מית, שנתפסים דווקא כתקופת זוהר בתולדות האזור. באותם ימים, בשלהי המאה העשירית לספירה, התפתחה העיר קהיר והוקם מוסד אל-אזהר, שלימים הפך למרכז הלימוד החשוב ביותר בעולם האיסלאם. עם נפילת הפאטמים כמאה שנה מאוחר יותר, נעלמה גם השיעה מצפון אפריקה, ותושבי האזור, רובם ככולם, הם סונים.

לעומת זאת, בחלקו השני של העולם הערבי, הקרוי בפי תושביו "המשרק" (המזרח), מתחולל מאבק עדתי מובהק ששורשיו עמוקים. במאה ה-16, עם השתלטות השושלת העותמאנית על הסהר הפורה ועליית השושלת הס?פ?ווית באיראן, התייצבו לכאורה הגבולות בין העדות. איראן הפכה למרכז השיעי העיקרי, ואילו באזור העותמאני הפכה הסונה לדומיננטית. אולם לכל אורך המאות האחרונות, היו מובלעות שיעיות גדולות בתוך האימפריה העותמאנית, כמו גם מובלעות סוניות באזור ההשפעה האיראני.

גם כאן, לפחות בחלק הערבי (הלא-איראני) של האזור, יש לסונים דומיננטיות מבחינה מספרית, אולם השיעים מהווים מרכיב חשוב באוכלוסיה, ובאזורים מסוימים כגון דרום ומזרח לבנון, מזרח ערב הסעודית, האי בחריין ודרום עיראק, הם מהווים רוב ברור.

הסכסוכים הגדולים שהתפתחו בשנים האחרונות במשרק - המאבק על השליטה בעיראק ומלחמות האזרחים בסוריה ובלבנון - לא התחילו כמלחמות דת. עד השנים האחרונות, רבים בעיראק לא ייחסו חשיבות להבדלים העדתיים, וחתונות בין סונים לשיעים היו עניין שבשגרה. העניין העדתי עלה לראש סדר היום רק לאחר שהפלישה האמריקנית הפילה את סדאם חוסיין וסייעה להעביר את העוצמה הפוליטית מהסונים לשיעים. בסוריה, השיעים הם מיעוט מבוטל והמאבק הציב חלק גדול מן העם הסורי מול השלטון העלווי (העלווים הם כת דתית בפני עצמה, המקורבת לשיעה אך אינה מזוהה איתה באופן מלא). אולם מרגע שהמאבק בשתי המדינות לבש את האדרת העדתית - אי אפשר היה לבלום אותו. היום זהו המשחק היחיד בעיר, לפחות במשרק, ודומה שהמאבקים הללו לא ישקטו עד שייווצר איזון דינמי שונה בין הקבוצות.

בכל אחד מהאזורים, אם כן, יש מלחמה בעלת אופי שונה. אולם ההבדל בין האזורים איננו רק בסוגיה שעליה נלחמים. המאבק בין תושבי המגרב עלול להיות ארוך ולפעמים עקוב מדם, אולם המוקד שלו מתוחם היטב ומוגבל: אופיה של המדינה המוסלמית בעולם המודרני. בסופו של דבר המצרים, המרוקנים, התוניסאים והאלג'יראים יגדירו את המשטר הרצוי להם ואת מקום הדת בתוכו. לעומת זאת, עבור תושבי המשרק, המאבק הזה עוד לא התחיל. רק בעוד שנים ארוכות, אחרי שהמאבק העדתי יסתיים או יגיע לאיזון מחודש, יתחיל המאבק על דמותה של המדינה.

פרופ' דרור זאבי הוא חוקר במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון