בתחילת החודש התקבצו באינדיאנפוליס 15 גברים קשישים למפגש שנתי שעלול להיות האחרון שיקיימו בחייהם: אלה הם המלחים האחרונים שנותרו בחיים מבין 38 גברים ששרדו את המתקפה על ספינת הקרב האמריקנית "אינדאנפוליס" במלחמת העולם השנייה.
68 שנים חלפו מאז ליל האסון ב-30 ביולי 1945, ומרבית הקשישים רתוקים לכיסאות גלגלים, אך זכרונם חד כשהם מתנדבים לשחזר את הקטסטרופה הימית. אחד מהם, לואל דין קוקס, סיפר במפגש כי הוא זוכר היטב את הרגע שבו פגע בסיפון טיל הטורפדו הראשון ששיגרה הצוללת היפנית. "בום! והנה אני באוויר. ואז מים, שריפה, הכל עולה ויורד, ופתאום היינו 25 מטרים מקו המים", שיחזר קוקס, ששירת בספינה כמלח צעיר.
הספינה הכבדה הפליגה מסן פרנסיסקו עם שחר ב-16 ביולי 1945 תחת מעטה כבד של חשאיות, ולקחה חלק במשימה ששינתה את ההיסטוריה. ה"אינדיאנפוליס" הובילה בבטנה את מרכיבי הפצצה הגרעינית "ילד קטן", שכעבור שלושה שבועות תופל על העיר הירושימה כדי לאלץ את היפנים להיכנע. ללא כל ליווי, הפליגה הספינה לאי טיניאן שבאוקיינוס השקט, ושם פרקה את הפצצה הסודית, לקראת הטענת על מטוס הB-29- המפורסם.
עם השלמת המשימה, יצאה הספינה מהאי טיניאן לעבר האי הסמוך גואם, ולאחר מכן קיבלה פקודה לצאת לאי לייטה שבפיליפינים כדי לחבור למשחתת "איידהו" לקראת הפלישה ליפן. במסעה הבודד, חצתה ה"אינדיאנפוליס" ים שורץ צוללות אויב - וכרישים.
12 דקות של אימה
יום ההפלגה הראשון עבר בשלווה. המלחים זכו לחופש קצר מפעילות ורבים שיחקו קלפים על הסיפון. אחרים ניצלו את הזמן לתנומה. דקות ספורות אחרי השעה חצות, שוגר לעבר הספינה הטיל הראשון, מבטנה של הצוללת היפנית שארבה בסמוך. הטיל השני כבר גרם לפיצוץ ענק, שכמעט תלש את ה"אינדיאנפוליס" לשניים. תוך 12 דקות בלבד שקעה הספינה וטבעה. השריפה הכבדה שהתלקחה על הסיפון אילצה את מפקד הספינה, צ'ארלס מקווי, להורות לאנשי הצוות לנטוש אותה.
"הסתכלתי אחורה, וראיתי שהספינה טובעת", סיפר קוקס, שהיה אז מלח בן 19. "ראית אנשים קופצים לים מהירכתיים, בזמן שארבעת הפרופלרים עדיין מסתובבים. 12 דקות! תארו לכם ספינה באורך 186 מטרים - כמו שני מגרשי כדורגל - טובעת ב-12 דקות". מרבית אנשי הצוות נאלצו לקפוץ למי האוקיינוס מכיוון שכמעט ולא היו סירות הצלה. עדי ראייה סיפרו על מלחים שנדחפו מהספינה הבוערת בידי חבריהם.
"לא ראיתי שום ספינת הצלה", סיפר קוקס. "במים, שמעתי קצת צעקות וצרחות, ושחיתי לעבר קבוצה של 30 גברים, ושם נשארתי. הנחנו שאם נוכל להחזיק מעמד כמה ימים, בסוף יבואו לאסוף אותנו".
אך איש לא הגיע לחלץ את אנשי הצוות, וזה לא היה הכשל הראשון בשורת המחדלים הארוכה. כפי שמפקדי הצי סירבו לבקשת מפקד ה"אינדיאנפוליס" מקווי לקבל סונאר לאיתור צוללות, כך הם גם לא הבחינו בטביעתה של הספינה. אותות חירום ששיגרו אנשי הצוות בזמן המתקפה היפנית לא זכו לתגובה, וכך גם איש גם לא הבחין שהספינה לא הגיעה ליעדה המתוכנן בפיליפינים. הביון של הצי האמריקני אמנם הצליח ליירט תשדורת של אחת הצוללות היפניות בה דווח על השמדת ה"אינדינאפוליס", אך בארה"ב חשבו שמדובר בהטעייה שנועדה לגרור את הצי למארב.
כ-900 גברים ששרדו את מתקפת הטורפדו נותרו לצוף במים, תחת השמש הקופחת, ללא מזון או מים לשתייה. חלקם מתו מהתייבשות ואחרים טבעו מפני שחגורות ההצלה שלהם לא החזיקו מעמד והתפוצצו.
אך הייתה סכנה אחרת, מוחשית יותר, שארבה למאות הניצולים המדממים: להקת כרישים רעבים. מדענים מתעקשים כי למרות סיפורי האימה, כרישים אינם נחשבים בדרך כלל לאיום כלפי בני אדם. ואולם, באזור הזה של האוקיינוס, שורץ מספר גדול של כריש ארך-גף (oceanic whitetip) הנחשב תוקפני באופן חריג.
בלילה הראשון, ניזונו הכרישים בעיקר מגופותיהם הצפות של המלחים שלא שרדו את הפיצוץ על הספינה, ובהמשך, נמשכו הכרישים גם אל הניצולים. החרדה שניכרה בגופם למול להקת הכרישים הגדולה גרמה להם לשחות בעצבנות - וכך לגרות עוד יותר את תאבונם של הדגים הרעבים.
ראשונים הותקפו הפצועים, שהכרישים קלטו את ריח הדם שלהם ממרחק מאות מטרים מהספינה הטובעת. המלחים הבריאים עשו כל שביכולתם כדי להתרחק מחבריהם הפצועים. הניצולים סיפרו שאף נאלצו להקריב גופות ולדחוף אותן לעבר הכרישים, בתקווה להשביע את תיאבונם.
מרבית המלחים התקבצו במעגלים, שהמקום ה"נחשב" ביותר בתוכם היה האמצעי. במעגל אחד של ניצולים, שצפו בקבוצה וגוועו ברעב, נעשתה טעות מרה: המלחים פתחו את אחת מקופסאות השימורים האחרונות שנותרה ברשותם. ריח הבשר משך מיד להקה נוספת של כרישים, ויש עדויות סותרות על גורלם של המלחים הללו.
סנפירים מגיחים מהמים
במשך ארבעה ימים הותקפו השורדים שוב ושוב וננשכו על ידי הכרישים. חלק מהמלחים לקו בהזיות שגרמו להם לשתות ממי הים, וכך רק זירזו את מותם מהתייבשות. "כל כמה דקות ראינו את הסנפירים", סיפר קוקס. "הם היו מגיחים מהמים ונוגחים בכך. אף פעם לא ידעת מתי הם עומדים לתקוף. איבדנו שלושה או ארבעה גברים מדי יום ומדי לילה".
בשעות הבוקר של היום הרביעי לאחר הטביעה, חלף מטוס אמריקני באזור והבחין בניצולים. תוך כמה שעות הגיע למקום מטוס-ימי, שהצניח למלחים מזון וסירות הצלה. הטייס, אדריאן מארקס, הבחין בכרישים, ותוך הפרת הפקודות שניתנו לו נחת על המים כדי להבהיל את הכרישים ולסייע לניצולים.
מתוך 1,196 מלחים שהיו על סיפון ה"אינדיאנפוליס", רק 317 שרדו את המתקפת היפנית ואת ארבעת הימים בים הכרישים. רבים מהמתים חולצו מהמים לבסוף כשסימני נשיכות על גופם. היסטוריונים אינם יודעים לומר בוודאות כמה מלחים נטרפו למוות וכמה מתו בשריפה או שטבעו, כשההערכות על מספר ההרוגים במתקפת הכרישים נעות בין 50 ל-150. כך או כך, מדובר באחד האסונות החמורים ביותר בתולדות הצי האמריקני.
הצי הטיל את האחריות לאסון על מפקד הספינה, צ'רלס מקווי, שהיה בין המעטים ששרדו את האסון. למרות שמאות ספינות אמריקניות טובעו במלחמת העולם השנייה, מקוויי היה המפקד היחיד שנשפט על אובדן ספינה. הוא לא הודח מהצי, אך התקרית העיבה על חייו ובמשך שנים הוא קיבל מכתבי נאצה לביתו. ב-1968 הוא התאבד בגיל 70. אחרוני השורדים יצאו למערכה כדי לטהר את שמו, וב-2001 זכה מקווי לחנינה מהקונגרס.
קוקס, כיום בן 87, מספר כי מדי לילה הוא עדיין חולם על האסון. "בחלום אני אולי לא נמצא במים, אבל אני מתרוצץ ומנסה למצוא את החבר'ה שלי. זה חלק מהמורשת. יש לי חרדה יומיומית, בייחוד בלילות. אבל אני חי עם זה, ישן עם זה, ומסתדר".