הבקע והאסירים: כאבי הבטן של נתניהו

השבוע החולף לא היטיב עם בטנו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא התחיל בכאב הפיזי שהוביל אותו לניתוח הבקע הטבורי והמשיך בכאב המטאפורי עם שחרור 26 הרוצחים לרגל פתיחת המשא ומתן המדיני. על אף שהראשון כלל הרדמה מלאה והתערבות כירורגית פולשנית, לא בטוח שהוא היה קשה מהשני. פצעי הניתוח יגלידו עם הזמן, שחרור מחבלים בתמורה להסכמה פלסטינית לשבת עם ישראל לשולחן הדיונים ייזכר לעולם. נתניהו, שלא יהיה ספק, שנא כל רגע של העיסוק בסוגיית שחרור האסירים הללו. הוא, שהטיף למלחמה חסרת פשרות בטרור, משלח לדרכם עשרות רוצחים מתועבים. ישעיהו (שעיה) דויטש, למשל, נרצח בגוש קטיף על ידי אחד מעובדיו הפלסטינים לפני כ-20 שנה. בן 39 היה במותו, כל החיים היו עוד לפניו. השבוע יצא לחופשי רוצחו, מקלד מחמוד זאיד סאלח. בן 20 היה בעת המעשה, כיום הוא בן 40. כל החיים עוד לפניו.

נתניהו יכול היה לגמור בבת אחת את כל עניין שחרור הרוצחים. גם אם כל 104 המיועדים לשחרור היו יוצאים לחופשי השבוע, המחאה על המהלך לא הייתה גדולה משמעותית מזו שחווינו השבוע. אבל בהתעקשותו על שחרור בפעימות, בהתאם להתקדמות המשא ומתן, גזר ראש הממשלה עלינו ועליו עוד שלושה סבבים של הריטואל הקבוע: פרסום של שמות הרוצחים באישון לילה, יומיים של עיסוק תקשורתי נרחב בסיפורי הקורבנות, עתירות לבג"ץ שנדחות והשחרור כעבור 48 שעות. עבור מי שחשובה לו כל מילה שנכתבת עליו בתקשורת – בוודאי בהקשר של מלחמה בטרור – לא מדובר בעניין של מה בכך.

השאלה הנפוצה ביותר במערכת הפוליטית היא מה רוצה נתניהו. האם באמת פניו לשלום, או שפניו לניהול תהליך ארוך ומתיש שיאפשר לו להרוויח זמן. בסביבתו נשמרת עמימות בנושא. כשנדרשו שם השבוע לעניין, התשובה הפליגה למחוזות האש במצרים, לכאוס בסוריה ולכל עניין ה"מסביב יהום הסער" הקבוע. עוד הדגישו שם ששמירת היציבות בתוך ישראל דורשת פעולות שונות, כולל ניהול משא ומתן. האם ניתן להסיק מכך שכל התהליך הוא רק לשם התהליך? ממש לא בטוח. הנה, האסירים יצאו לחופשי, שר החוץ האמריקני משקיע כאן מאמצים אדירים, השליח מרטין אינדיק כבר מתרוצץ בין ירושלים לרמאללה בשיא החום של אוגוסט ואולי פתאום ייצא מזה משהו. עמימות, כבר אמרנו?

ואולי מהעניין הבא ניתן ללמוד על סדרי העדיפויות האמתיים של ראש הממשלה: בתוך כל חגיגות המשא ומתן, נפגש השבוע נתניהו עם הרמטכ"ל האמריקני, מרטין דמפסי. הפגישה הוגדרה כמצוינת ונמשכה הרבה מעבר למתוכנן. על מה דיברו שם? על הכול. על מה בעיקר? כמובן, על איראן. אז בואו לא נתבלבל. עם כל הכבוד לאבו מאזן, מה שקורה בממלכתם של עלי חמינאי וחסן רוחאני הוא הדבר שמעניין יותר מכל את נתניהו. רוחות השינוי שמנשבות לכאורה מאיראן מטרידות את ראש הממשלה. שרק העולם לא יחשוב בטעות שהאיום של איראן מגורענת הוסר.

המערכה הדיפלומטית הראשונה תתרחש בוועידת האו"ם בניו יורק, שתיערך בחודש הבא. רוחאני ינאם וינסה, קרוב לוודאי, לפייס את העולם ולהרוויח זמן. נתניהו יחפש את הגימיק התורן שימחיש לכולם שהצנטריפוגות ממשיכות לעבוד במרץ. על אף שההתבטאויות בנושא האיראני כמעט נעלמו, בחדרי חדרים תופסת טהרן מקום נרחב בסדר יומו של נתניהו. השבוע כרך העיתונאי האמריקני ג'פרי גולדברג, הנחשב מקורב לאובמה, בין שני הדברים. נתניהו, הוא כתב, מודאג מבידודה של ישראל בעולם (באין משא ומתן) כפי שהוא חושש מהגרעין האיראני. אם מישהו היה שואל את ראש הממשלה מה דעתו על התיאוריה של גולדברג, סביר שלהניח שנתניהו היה מפנה אותו לדברים שאמר בכנסת רק לפני שבועיים: "החלק הראשון אינו נכון והחלק השני לא יהיה".

למשמע צמד המילים "הדיור הציבורי" מפלבלות עיניו של הישראלי הממוצע. ראשו נשמט אט אט לאחור ומוחו נאטם. הביטוי הזה, שאליו מתלוות כל מיני מפלצות נפטלין כמו "עמידר" ו"עמיגור", נשמע מתקופת המעברות. הכי רחוק מימינו, עידן הסביוני שקר כלשהו.

השבוע עלה הנושא לכותרות. לפני שנעסוק בהיבט הפוליטי של העניין, חובה לציין את הדברים הבאים: מדובר בביזיון לא נורמלי, בצפצוף מתמשך של ארבעה ראשי ממשלה, שבעה שרי אוצר ותשעה שרי שיכון. אין לזה ריח פוליטי במובן של שמאל וימין כפי שמקובל בישראל. יש לעניין הזה בעיקר ריח מסריח. החוק, שאותו העביר רן כהן ב-1998, הוא חוק פשוט. למדינה יש מצבור של דירות ציבוריות שבהן מתגוררים אנשים הזקוקים לסיוע כלכלי. את הדירות הללו היא תוכל למכור לדיירים בהנחות מפליגות. השאלה היא מה תעשה המדינה עם הכסף שיגיע מהמכירה. החוק קובע מפורשות שייעשה בו שימוש לרכישת דירות ציבוריות נוספות, על מנת לאפשר לשמר את המאגר. בפועל זה לא קרה. הדירות נמכרו, הכסף הגיע לאוצר, ומשם? זהו, שלא ממש ברור איפה הוא עכשיו. לא מדובר בעשרות מיליוני שקלים וגם לא במאות מיליונים מדובר במיליארדים. בינתיים, מאגר הדירות הולך ומצטמק והכסף לא בנמצא. ח"כ דב חנין הציע בשנה שעברה להקים ועדת חקירה על מנת לבדוק היכן הכספים הללו. הצעתו נפלה.

נחזור לפוליטיקה. שר האוצר, יאיר לפיד, ושר השיכון, אורי אריאל, החליטו לטפל בנושא. השניים מבקשים לשנות את החוק, ואת הכסף שיתקבל ממכירת הדירות להפנות לא רק לקניית דירות חדשות אלא גם להיבטים אחרים של סיוע בעניינים הקשורים לדיור. עזרה במימון שכירות, למשל. השבוע עלה החוק, עם השינוי שמבקשים השניים להכניס, בוועדת השרים לענייני חקיקה. על עובדה אחת אין עוררין: התיקון המבוקש לא עבר, להפתעתם. תמך בו, מלבדם, רק השר אורי אורבך. התנגדו לו שרי ישראל ביתנו, ושרת המשפטים, ציפי לבני. כל שאר השרים נעדרו מהישיבה. המשמעות של תיקו בהצבעות בוועדה היא שהחוק לא עובר.

על מה שקרה מאחורי הקלעים, לפני הישיבה ובעת קיומה, הדעות חלוקות. יקרא הקורא ויחליט. בסביבתו של לפיד טוענים שלבני עשתה להם תרגיל (ואלו מילים ממש עדינות), שערב לפני כן היה דין ודברים בין לשכות שר האוצר ושרת המשפטים בנוגע לתיקון שביקש לפיד להכניס לחוק, ושהיה ברור שלבני תומכת בו. בישיבה, נטען, החליטה לבני להתהפך מסיבה לא ברורה ולשנות את אופן הצבעתה. אחר כך היא עוד קיימה הצבעה על החוק ללא התיקון, מה שחייב את לפיד להתנגד לו ולמעשה להצביע נגד החוק שהוא עצמו הביא. זה ממש לא מה שקרה, אומרים בקרבת לבני. נכון שהיו דיבורים בין הלשכות, אבל לבני לא התחייבה מראש לגבי אופן הצבעתה. לפיד איחר לישיבה ב-20 דקות והיא חיכתה לו עם הצעת החוק הזו, כדי שלא יחשדו בה שעשתה מחטף. מה לעשות שלפיד ואריאל לא עשו שיעורי בית ודאגו שיהיה להם רוב. לפיד צריך להבין, אומר גורם בסביבת לבני, שבוועדה הזו לא כולם סרים למרותו ולא מדובר כאן בחברי סיעתו שצריכים ליישר אתו קו. בטוח שהוא מבין שהוועדה הזו פועלת בדרך דמוקרטית.

מיד לאחר הצלחתה בישיבה, רצה לבני לפייסבוק ונכנסה בלפיד ובאריאל. היא הציגה את השניים כמי שמבקשים "לעשות קופה" ממכירת הדירות הציבוריות ובכך לחסל את המלאי. לפיד עוד לא הגיב רשמית לעניין (כלומר בפייסבוק), אלא רק הבטיח שמבחינתו לא מדובר בסוף פסוק.

המתיחות בין לבני ללפיד לא החלה השבוע. ניצניה נראו היטב עוד בתקופת מערכת הבחירות. לבני קראה לאיחוד בגוש המרכז-שמאל בין יש עתיד, העבודה והתנועה. שלושת ראשי המפלגות נפגשו בבית אמו של לפיד, שולמית. לבני הרגישה שם אאוטסיידרית. ההצעות שהביאה נדחו על ידי לפיד ושלי יחימוביץ' בבוז. כעבור יום הם יצאו ביחד נגדה. בכלל, לפיד לא שופע הערכה כלפי שרת המשפטים. לא בהיבט המקצועי ולא מהפן האישי. קרה מה שקרה ושניהם אוחזים בתפקידים מרכזיים באותה הממשלה. היא יושבת על ברז החקיקה, הוא על השיבר של הכספים. שניהם יצטרכו מאוד אחד את השני. לפיד בקידום האג'נדה שלו דרך הכנסת, ולבני במימון שינויים שתרצה לעשות במשרדי הממשלה שבאחריות התנועה, ובעיקר ברוח גבית שתיתן יש עתיד למהלך המדיני מול הפלסטינים שהיא מקדמת. לפיד הבטיח שטרם נאמרה המילה האחרונה ושהתיקון בחוק הדיור הציבורי יגיע לממשלה ושם יעבור, על אפה ועל חמתה של לבני. נראה שגם ביחסים בין השניים טרם נאמרה המילה האחרונה.

פוסט פוליטי - לכל הטורים