מי שחלם - שיתעורר: מדוע הביקוש לגבעתי רק עולה?

"מיליון זבובים לא טועים - בא"ח גבעתי", הוא סלוגן שמדקלם כל טירון בחטיבה הסגולה, חודש אחרי שהוא מגיע לבסיס האימונים החטיבתי בקציעות. מקום שכוח אל, מתקנים ישנים מאוד, חום כבד ומספר זבובים שלא רחוק מהמצוין בסלוגן. בנוסף לכך, גם הגיבוש ליחידות הסיור של החטיבה מוגדר כקשה ביותר מבין חטיבות החי"ר בשל עומסי החום ששוררים במדבר. ולמרות זאת, המוטיבציה בעלייה. גבעתי, בפיקודו של אלוף-משנה עופר לוי, שומרת על המקום השני בדרג חטיבות החי"ר המבוקשות, אחרי גולני. בזמן שעל כל מקום פנוי בגולני נאבקים חמישה מועמדים, בגבעתי כמעט ארבעה מועמדים לכל מקום פנוי בחטיבה.

בסיס האימונים החטיבתי, על אף היותו הישן ביותר מבין כל בסיסי חטיבות החי"ר, קיבל את פרסי הרמטכ"ל שנתיים ברצף, למרות שדורג אחרון ברמת התנאים והמתקנים. אחוז הנשר באופן מפתיע עומד על 5.6% כשבחטיבות וחילות אחרים נע אחוז הנשר סביב 10%. כמו כן, בתיקי המצ"ח החטיבה בירידה. מתוך 109 תיקי מצ"ח שנפתחו לחיילי בא"ח גבעתי בשנת 2011, לשבעה תיקי מצ"ח במחצית הראשונה של 2013. תלונות גם מוגשות לנציב קבילות חיילים, אך בשנה האחרונה נמצאו כולן לא מוצדקות.

בתום הטירונות בוצע סקר בקרב החיילים בבא"ח שהעלה כי 65% מהם ביקשו להגיע לגבעתי בגלל פעילות קרבית, 11% בעקבות המלצות אישיות, ו-24% מצפים לסיפוק אישי. בשאלה שהתמקדה בנקודת החוזק של גבעתי מול החטיבות האחרות השיבו החיילים: 19% טוענים כי מדובר בחיילים הטובים בצה"ל, 23% חושבים שזה נובע מהלחימה בעזה, 19% בגלל איכות המפקדים, 13% בשל פעילות מבצעית. זה עדיין לא מסביר את הסוד של החטיבה שסובלת מדימוי מורכב בתקשורת, ומבסיס אימונים חטיבתי שמחוויר מול רמת הבסיסים האחרים. לכן, בבחינה פשוטה, הגענו בעצת מומחים למסקנה כי גיבוש הסיירות של החטיבה הוא שלב מעולה לבחון את הסיבות למוטיבציה.

חטיבת גבעתי שהוקמה מחדש בשנת 1983 לקחה חלק במלחמת לבנון הראשונה אך לא בלטה בסיקור התקשורתי, והקרדיט ניתן לחטיבות הוותיקות: הצנחנים וגולני. עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000, אז הועברה תשומת הלב לשטחי הגדה המערבית ולרצועת עזה, שהפכה למגרש הביתי של חובשי הכומתה הסגולה. סדרת מבצעים ארוכה מאוד שהובילו מפקדי גבעתי הפכו את לוחמי החטיבה ל"מומחי עזה".

על הגיבוש מפקד בבסיס האימונים החטיבתי סגן-אלוף, איציק כהן, שבשנת 2003 נשלח בידי מפקד החטיבה דאז, תת-אלוף במיל' עימאד פארס, להשמיד מנהרה ברפיח אחרי הפיגוע הקשה במלון פארק. המשימה הסתיימה בהצלחה אך חייל אחד נהרג ושלושה נפצעו באורח קשה. ההרוג, צלם דובר צה"ל ליאור זיו, שעמד במרחק של פסיעה מכהן, נהרג מירי מחבל פלסטיני. סא"ל כהן פותח את הגיבוש בשיחת עידוד לחיילים אך באותה נשימה הוא גם מבהיר: "אין מצמוצים אצלי בגיבוש. מי שייפר את התרגילים, מי שיפעל בניגוד להנחיות ותיקי התרגיל - יעוף. זה כבר קרה בגיבושים קודמים".

ביום שני בשבוע שעבר, בשעה 16:00, נפתח הגיבוש לגדוד הסיור של גבעתי וליחידת רימון. סדרת בדיקות, ולאחריה מסירת המכשיר הסלולרי והשעון. באישור מיוחד של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל איתי וירוב, הוחלט לשנות באופן קיצוני את הגיבוש לסיירת גבעתי וליחידת רימון שמתמחה בלוחמה מדברית. תנאי השטח ועומסי החום במהלך היום הקשו על שיטות המיון והוחלט להעביר את עומסי הפעילות ללילה. "השטח התמלא בתאורת ענק עם גנרטורים", מסביר כהן, "ככה הפכנו את הלילה ליום".

יותר ממאה טירונים הרימו יד והצטרפו למשימת הגיבוש. חצי מהם נושרים בתום יממה במדורג. השאר, למעט בודדים, מסיימים את הגיבוש בתום שלושה ימים. מתוך אלה שנותרו, נבחרים 35% חיילים שיתחלקו במיון בין סיירת גבעתי, סיירת רימון, פלוגה נגד טנקים (פלנ"ט) ופלוגת החבלה (פלחה"ן). השאר יחזרו לגדודים אחרי שיחת עידוד עם המפקדים.
"האקלים באזור שלנו מאוד קשה ומגביל את העומס על החייל במהלך המבחנים ולכן הוחלט לשנות את סדרי הגיבוש כך שנוכל למיין טוב יותר ולזהות את הפוטנציאל שטמון בכל חייל וחייל", מסביר סא"ל כהן.

אחד החששות הוא שלמרות ההקפדה על תנאי בטיחות גבוהים: שתייה, מניעת טרטורים, ותרגילי מיון ברורים, יסתירו חיילים בעיות רפואיות. "זה קו אדום ואנחנו מסבירים להם את זה לפני הגיבוש. מבחינתי זה עניין של אמינות וערכים. אני מכבד את המוטיבציה אבל הבעיות הרפואיות, אם יש כאלה, חייבות לבוא לידיעתנו כדי ששיקול הדעת המקצועי של הרופאים לא ייפגע", הסביר מפקד הבא"ח בזמן שהוא שואל מפקדים מתי בפעם האחרונה החיילים שתו מים.

הצוותים שאחראיים על הגיבוש מתחלקים בין כוחות סדירים למילואים שעברו הכשרה מיוחדת ומרביתם שהיו לוחמי בגדס"ר גבעתי, בעלי ניסיון רב בגיבושים. אחד מהם הוא רס"ל דני רוזנר, מנכ"ל תנועת "אחריי" - עמותה חינוכית שמעודדת מעורבות חברתית בקרב בני נוער. "אני גדלתי בסיירת גבעתי ו-15 שנה אני מגבש חיילים. מנקודת מבטי, בעבר הגיבוש הטיל עלינו מגבלות רבות בשל החום והיינו צריכים להיות יצירתיים כדי למיין את החיילים", הסביר רוזנר והוסיף: "הגיבוש במתווה החדש מאפשר לנו באמת לאתר את הטובים ביותר והמתאימים ביותר. אני מחפש את אלה שטובים בעבודת צוות, אלה שיודעים להקריב למען האחר ולא רק עבור עצמם. זה גיבוש בטוח אבל הוא הולך על הקצה".

יום שני, השעה 19:00. החיילים התחלקו לארבעה צוותים שונים באזור המטווחים. כל חייל מקבל מספר שמתנוסס על כובעו ובגדיו. אחריהם עוקבים "המלאכים" ומפקדי הגיבוש שרושמים חוות דעת וכל פעולה יוצאת דופן. הפעילות המפרכת מתקבלת בשוק בקרב החיילים. שם המשחק הוא אי הוודאות - הם לא יודעים מה יקרה בעוד שעה. אין להם שעון, ולאף אחד מהם אין מושג האם הולכים לישון ומתי. הפעילות הסתיימה בשעה 02:30 והחיילים נרדמים כמובן ללא מקלחת באולם הספורט של הבא"ח. "במסגרת השוק שלהם מהגיבוש, הם מקבלים את מנות הקרב כארוחה. זו חתיכת דילמה עבורם כי הם נדרשים לחלק את האוכל באופן שכולם יהיו שבעים וכאן מתחילות הבעיות. על זה בין היתר הם נמדדים. המפקדים מסבירים להם שהעבודה בצוות היא העבודה הכי חשובה", מספר סא"ל כהן. "הסר דאגה מלבך, אף חייל לא נשאר רעב. בתום הזמן שהוקצב לאכול ניגשים המפקדים ושואלים מי נשאר רעב ומשלימים מנות אוכל".

למחרת בבוקר הם קמים ב-10:00 ורוב הפעילות, שמתבצעת תחת צל, מתמקדת במשחקי חשיבה ופעילות גופנית קלה בגלל עומסי החום. בשעות הערב מתחיל האקשן האמיתי. הם לומדים להכיר את האלונקה ואת המושג מסע לאורך קילומטרים. לאחר מכן, הם לומדים להכיר את גבעת הדמעות: דיונות ענקיות מוארות שעליהן צריכים החיילים לטפס עם שקי חול. ההלם מתחלף מאוחר יותר בתדהמה כשהם נאלצים לזחול לאורך מטרים רבים. ביום שלישי הם ילכו לישון בשעה 21:30, הפעם בשטח. זו הפעם ראשונה שהם לומדים על היקף הזבובים בגזרה.

נועד ג'ורנו מחדרה, נוטף זיעה, מספר בין מסע לזחילה מה גרם לו לבוא לחטיבה. "עבדו עליי, הבטיחו לי גולני. הבוס שלי בעבודה אמר לי 'אני אסדר אותך, אל תדאג'. לא מילאתי אפילו מנילה, באתי לבקו"ם והודיעו לי גבעתי. שאלתי חברים מה זה? וכולם המליצו לי. אני מתכוון להגיע לסיירת רימון. נקודה". אני שואל אותו אם הוא מעכל את המאמץ הנדרש. "קשה בלי חברה, בלי בית, בלי שעון, בלי טלפון. הכול קשה. אבל אומרים שהכול בראש", הוא מתעודד. "קשה גם עם איך שמפקדים מדברים אלייך, אין לי הנאה. הזחילות גמרו עליי, זה קשה מאוד. יש רגעים שאתה לא מאמין שעשית את זה, אתה בהלם ורוצה לפרוש אבל מהר מאוד אני מתעורר".

לאוכל של הבית הוא ימשיך להתגעגע. "אתה אוכל עם החול מרוב שאתה רעב פה, מנת הקרב היא לא להיט בכלל וזה לא משנה מה אתה אוכל", הוא מספר. "בחיים זה לא קרה לי לפני הצבא, אני אחד שטורף את האוכל. אבל בסדר, הפכנו כולם כאן לאחים, לא משנה מה - עוזרים. ביחד אנחנו יותר חזקים". אני שואל למה בכל זאת לבחור בגבעתי, וזה השלב שהסיסמאות נכנסות: "כי סגול לא יורד במים. אני לא מצטער שהלכתי לגבעתי ואתה תראה שאני אגיע לרימון".

דולב בן יקיר מרמות השבים מתבונן באדמה ומנסה לעכל את רגע המנוחה שנתנו לו, בזמן שהוא מתראיין לוואלה! חדשות. "עד לפני חמש דקות הייתי במצב נוזלי. ברור שקשה לי ונמאס לי ונשבר לי, אבל אני לא מוותר. הכול קשה בגיבוש", הוא אומר. לדבריו, לפני הגיוס ניסה להכין את עצמו לרגע הזה כמה שיותר. "נכנסתי לאינטרנט ולמדתי מעט על הגיבוש אבל זה לא מכין אותך בכלל", הוא אומר. "יש כאן אנשים שהביאו דאודורנט לגיבוש. נקרעתי מצחוק. יש כאלה שחשבו שיהיו מקלחות. עשיתי עשרות פעמים גוגל וזה לא עזר. בכל מקרה שלא יהיה, אתה תבוא לכאן תחטוף נעל פנים בזחילות, הפה שלך יהיה מלא חול, הזבובים כאן בכל מקום וברגע של הפרישה, כשתראה אנשים הולכים, אתה תגיד לעצמך בלב 'אני רוצה רק גבעתי'".

בתום הפעילות הראשונה הם עוברים בדיקות רפואיות נוספות כדי לאבחן בעיות. לאחר מספר שעות יחלו הראיונות עם המפקדים לאלו שנותרו בגיבוש. זה הזמן של החיילים להשפיע על המפקדים ולהפגין את רמת המוטיבציה הגבוהה אחרי שנשרטו מהקוצים והאבנים ואכלו חול. הרבה חול. בשעה 12:00 כולם מוזמנים לארוחה חגיגית במעמד מפקד הבא"ח. המאוכזבים יסתפקו בשיחת עידוד עם המפקדים. כנראה שהתנאים הקשים, העובדה שהם המומחים לרצועת עזה ואיכות המפקדים מדברת בעד עצמה הפכו לנוסחה מנצחת שמעלה את רמת הביקוש לחטיבה ומורידה את אחוז הנשירה מהמסלול שמתקיים אי שם במדבר.