בתום ארבעה ימים של הפגנות בהשתתפות עשרות מיליוני אנשים ויותר מ-40 הרוגים, באה ביום רביעי, מעט לאחר השעה 21:00 בערב שעון מצרים, ההודעה הרשמית של הצבא המצרי ושל הנהגת "הזרמים האזרחיים". שר ההגנה, עבד אל-פתח א-סיסי הציג, כפי שהבטיח, את "מפת הדרכים". לא היה זה מתווה, או הצעה, אלא הפיכה צבאית לכל דבר. האקדח שהציג הצבא ביום שני בערב בצורת אולטימטום של 48 שעות, ירה בחלוף יומיים את הבשורה על הדחתו של מוחמד מורסי, ובמקומו מינה הצבא את יו"ר בית המשפט החוקתי, עדלי מנסור. אולם בשונה מהקלישאה המפורסמת, ספק אם ההודעה של הצבא מסמנת את המערכה האחרונה בדרמה הפוליטית במצרים. בכיכר תחריר אמנם החלו חגיגות השמחה של מתנגדי מורסי והאחים המוסלמים, אך מחאתם של מאות אלפי תומכי התנועה ברחבת "ראבעה אל-עדוויה" רומזת על כך שסילוקו השקט והכוחני של נשיא נבחר אינו צפוי לסיים את המשבר והקרע שמהם סובלת המדינה.
מול המפגינים נגד מורסי עמדו מיליונים מתומכיו שסירבו להתפזר לבתיהם בשקט, על אף הנוכחות של הצבא. הנשיא המודח פרסם בינתיים הודעה בעמוד הפייסבוק שלו שבה הבהיר שאינו מקבל את הודעת הצבא, שבה הוא רואה "הפיכה צבאית". מצרים, גם לאחר ההשתלטות הצבאית בכסות אזרחית, עומדת בפני אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיה, המביא אותה על סף מלחמת אזרחים. רק ביום שלישי בערב נהרגו 18 בני אדם וכ-200 נפצעו, ובימים שלפני כן נהרגו עוד כ-30 אנשים. "זה רק מבטא עד כמה הפילוג בחברה המצרית חסר תקדים", אמר פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז הרצוג לחקר הדיפלומטיה במזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון ומומחה למצרים. "זהו שבר היסטורי. העמדות ששני הצדדים מחזיקים בהן כעת מבשרות על העמקת הפילוג. הדבר הזה עלול להוביל להחרפת מעשי האלימות, ואפילו פרסום המתווה של הצבא לא יקהה בהכרח את עומק השבר".
אירועי השבוע האחרון במצרים, ואולי יותר מכל בקהיר, צפויים כנראה להפוך לחלק בלתי נפרד מלימודי החובה בהיסטוריה, בבתי הספר ובאוניברסיטאות. דמוקרטיה כמעט, אבל כמעט, במיטבה. מיליוני בני אדם, נחיל אנושי בלתי נגמר, עטף את הבירה המצרית מכל עבר (ותועד ממסוק שצילם את ההפגנות מהאוויר), כמעט כמו סרט מדע בדיוני, ודרש את סילוקו של הנשיא מוחמד מורסי. ההמון מילא את הגשרים, את הרחובות, את הכיכרות, את הטיילת המפורסמת של קהיר ואת הרחבות שלפני שני הארמונות - אל-איתיחאדיה וקובה - וזעק שוב ושוב את הסיסמה המפורסמת שהושמעה כבר בינואר 2011: "ארחל" - הסתלק.
בשונה אולי מהתקווה שאפיינה את המפגינים לפני שנתיים וחצי, הייאוש ניכר בעיניהם של הצעירים שיצאו לרחובות, ויש להם לא מעט סיבות לכך. מצרים בעידן מורסי הפכה למדינה בהתפרקות. לצעירים - דתיים או חילוניים - אין אופק מקצועי ו/או כלכלי. האוניברסיטאות מייצרות עוד ועוד גלים של צעירים משכילים שמוצאים את עצמם רעבים ללחם, חסרי עבודה. הכאוס והיעדר החוק והסדר ניכרים בכל פינה כמעט ומובילים את האזרחים להתחמש ולקחת את החוק לידיהם.
הייאוש לא ייעשה יותר נוח
"תחשוב לרגע על המצרי הממוצע", מציע ישראלי שביקר יותר מפעם אחת בקהיר. "הוא אינו יכול לרכוש דירה לעצמו, כי אין לו מספיק כסף. הוא לא יכול לנסוע במכונית, מאחר שהדלק בתחנות אזל. אם יש ברשותו מזגן, הוא לא יפעל בגלל הפסקות החשמל המרובות, ואפילו כסף בכספומטים אין. זה מצב מהפכני שיכול להסביר לנו מדוע ראינו את המיליונים ברחובות". הבעיה שהמפגינים פחות אוהבים להתייחס אליה היא שספק אם ליורש של מורסי יהיו פתרונות טובים יותר מאלה שהיו לנשיא להציע.
השבוע גם התברר שמספר המיואשים בקיץ 2013 עולה בהרבה על מספרם של אותם אופטימיסטים שיצאו להפגין נגד מובארק. ההערכות השונות של משרד הפנים המצרי טענו כי 17 מיליון בני אדם יצאו להפגין ביום ראשון נגד מורסי. האופוזיציה טוענת שהמספר גבוה אף יותר - סביב ה-27 מיליון. לשם השוואה, בהפגנות 2011 יצאו לרחובות שבעה מיליוני בני אדם.
אורית פרלוב, חוקרת רשתות חברתיות בעולם הערבי במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, מסבירה כי שלוש קבוצות מרכזיות שלא היו באירועים לפני שנתיים וחצי, הצטרפו הפעם למחאה והפכו אותה לגדולה עוד יותר: "אחת, הצעירים בגילאי 18-22 (אלה שמובילים כיום את תנועת א-תמרוד - שארגנה את ההפגנות - א.י), שתיים, האנשים של מובארק - אנשי המפלגה הלאומית הדמוקרטית והמנגנון הממשלתי. זו קבוצה ענקית שכוללת את השמרנים למיניהם ונחשבת לחזקה במיוחד בערי הדלתא ובערי התעלה כמו פורט סעיד, סואץ, א-שרקיה, איסמעיליה. ושלוש, העניים העירוניים - תושבי עיירות העוני שמסביב לקהיר, כמו עין א-שמס, אימבבה ועוד. כל אלה חברו להם יחדיו לקואליציה יוצאת דופן שיכולה לקרות פעם בכמה זמן. עבור האנשים האלה, התחייה שהבטיח מורסי לא התממשה. דמוקרטיה אין, אבל תיאוקרטיה יש - ובעיות היום יום כמו חשמל, דלק וכסף מגבירות את הייאוש".
אך הייאוש אינו צפוי להיעשות יותר נוח בימים הקרובים, אולי גם לא בשבועות הבאים, על אף "הרוח הקרבית" שנשבה מכיכר תחריר. אחד המפגינים שם אמר ביום רביעי בבוקר בשיחה עם וואלה! חדשות כי למורסי אין יותר מדי ברירות אלא לעזוב. לדבריו, "העם יפיל אותו. הוא לא יוכל להתעמת עם מיליוני בני האדם. לאחים המוסלמים יש שפע של אינטרסים כלכליים במצרים, והם יהפכו ליעד אם מורסי לא יפנה את לשכתו. הם יודעים זאת ולכן ייאלצו לסגת". התמונה בסופו של דבר הייתה שונה מעט: מורסי לא עזב את תפקידו בגלל לחץ ההמונים. הצבא היה זה שהדיח אותו, בכוח.
האחים המוסלמים מלקקים את הפצעים
קשה שלא להעריך את אומץ לבם של האחים המוסלמים ושל מורסי. גם לאחר שהצבא הציג את האולטימטום שלו, סירבו מורסי וחבריו לסגת ולקבל את התכתיב של הצבא. ייתכן שטעו בהבנת נחישותו של שר ההגנה א-סיסי וחיכו שימצמץ ראשון. אולי גם קיוו "למשוך זמן", כלומר להעביר את הימים הקרובים, לספוג את המחאה - קשה ככל שתהיה, אפילו תידרדר לאלימות קשה - כדי להגיע בשלום לחודש הרמדאן שמתחיל בעוד ארבעה ימים בלבד. או אז, קיוו, תיפול על מצרים תרדמת הרמדאן: הצום, החום והעייפות, כולם יחד, כך קיוו, יותירו את ההמונים בבתים, והמחאה תתמוסס לה אט אט. התרחיש הזה התגלה בדיעבד כמשאלת לב בלבד של "האחים" ולא כתסריט ריאלי. הצבא סירב למצמץ או לאפשר להם להישאר בשלטון עד הרמדאן ועשה מצדו את המהלך המתבקש.
מבחינת האחים המוסלמים גל המחאה ששטף את מצרים מאז יום ראשון היה "לא דמוקרטי". עבורם, הניצחון המוחץ של התנועה בבחירות לפרלמנט במצרים, ולאחר מכן הניצחון הדחוק בבחירות לנשיאות, היוו הוכחה לתמיכה העצומה שלה זוכה רעיון "האיסלאם הוא הפתרון". "לא נסכים לפגיעה בבחירה של העם", אמרו שוב ושוב וסירבו להכיר בעובדה שהחבירה בין המיליונים לצבא מקרבת את קצו של משטרם. ייתכן שאחת הטעויות הגדולות של מורסי והאחים המוסלמים הייתה שפעלו בשנה החולפת בעיקר עבור האינטרסים של התנועה, פחות של המדינה. שוב ושוב הוכיחו לאותם חילונים שהצביעו עבור מורסי עד כמה טעו, כשניסו לכפות חוקים איסלאמיים שונים ובעיקר חוקה מבית היוצר של המדריך הכללי מוחמד בדיע. במישור הכלכלי הפגינו את חוסר ניסיונם ואולי את חוסר יכולתם להתמודד עם בעיותיה הסבוכות של מצרים. בחודשים האחרונים נשמעה עליהם ביקורת גם בקרב אישים שנחשבו בעבר למנהיגים בתנועה, כמו עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח, והם בחרו להתעלם גם מביקורת זו.
"זה המשבר החריף ביותר שהתנועה עוברת מאז הפיכת הקצינים ב-1952", אומר פרופ' מיטל. "בשנים האחרונות שני זרמים מרכזיים הובילו את האחים המוסלמים בכיוונים מנוגדים. האחד - הרפורמיסטים שביקשו ללכת בכיוון פרגמטי החל מ-2005. אולם המינוי של מוחמד בדיע לתפקיד המדריך הכללי (מנהיג התנועה - א.י) ב-2010, גרמה לתפיסת ההנהגה בידי השמרנים. המדיניות של בדיע יכולה להסביר את ההיעדרות של האחים המוסלמים מההפגנות נגד משטרו של מובארק בימים הראשונים של מהפכת 2011. גם ההתפצלות של עבד אל-מונעם אבו אל-פותוח ממחישה את גודל המשבר העמוק שעוברת הנהגת האחים המוסלמים והוויכוח הפנימי הנוקב בתנועה". עם זאת, פרופ' מיטל מציין כי במסגרת השיח התקשורתי סביב סוגיית ההתפטרות של מורסי בימים האחרונים, נשמעו רק בכירי הארגון שדבקו בקו השמרני של בדיע, שאמר כי הנשיא ימשיך בתפקידו ללא בחירות מוקדמות.
האחים המוסלמים במצרים ספגו מהלומה לא פשוטה בימים האחרונים, וסילוקו של מורסי מהשלטון רק המחיש את גודל המכה מבחינתם, אולם התנועה הייתה ונותרה הגוף הפוליטי הגדול והחזק במדינה. בתיאוריה, אם ייערכו בחירות נוספות לנשיאות מצרים, ל"אחים" יש עדיין הסיכוי הטוב ביותר לנצח. "האופוזיציה אינה מגובשת, והכוחות המסורתיים עדיין קיימים ופועלים", אומר פרופ' אשר ססר מהחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, בהתייחסו לאחים המוסלמים. לדבריו, המוטיב הדתי במצרים עדיין שם, אולם מוסד המדינה הערבית הריבונית והחזקה הולך ומתרוקן מתוכן. "מה שמצטייר מהאביב הערבי ולא רק ממצרים, הוא שהמדינות שחוו מהפכה הפכו לכושלות או בדרך לכישלון, עם בעיות חברתיות וכלכליות שאין להן פתרון בטווח הזמן הקרוב", הסביר. "זה אומר מזרח תיכון לא יציב לתקופה ממושכת. הביטחון האישי של התושבים נעלם, והממשל המרכזי נחלש. כך שהרבה טוב אני לא רואה שייצא מהאביב הערבי".
אך פרופ' ססר טוען כי ישראל נוטה פעמים רבות מדי לראות את ההתפתחויות באופן קודר מדי. "אנחנו נוטים להתמקד יתר על המידה בסיכונים ופחות מזה בסיכויים, כמו למשל בסוגיה הפלסטינית. דווקא החולשה הערבית יכולה לסייע כאן. אך מעבר לכך, אנחנו לא מוקפים יותר במדינות ערביות חזקות. הבעיה שלנו בישראל נעוצה כיום בחולשת המדינות הללו ולא בחוזקן. ולכן אני טוען שיש כאן גם הזדמנויות ולא רק בעיות. זה כמעט ההפך הגמור ממה שהאבות המייסדים שלנו דאגו ממנו, החשש מפני האיום הקיומי שהביא אפילו להקמת הכור בדימונה. רעדנו מפחד ממה שיעשו לנו מדינות ערב. עכשיו אנחנו חוששים מהתפרקותן".