הממשלה נגד ועדי הנמלים: היסטוריה של איומים ומלחמות

שר התחבורה מכריז על מלחמת חורמה נגד "קבוצות מיעוט שמחזיקות בעמדות מונופוליסטיות" ומחליף את העובדים בחיילי צה"ל. ועד העובדים, מנגד, מזהיר מפני פגיעה בתנאי ההעסקה של חבריו, גורם לעיכובים בעבודת הנמלים ופוגע למעשה בציבור בישראל. גם אם נדמה כי מדובר בניסיונותיה של ממשלת נתניהו השלישית לפרק את המונופול שנקרא ועדי העובדים בנמלי הים בחיפה ובאשדוד, זוהי תמצית המאבק של ממשלת רבין ב-1977 נגד פקחי הטיסה בנמלי התעופה של ישראל, שניסו להיטיב את תנאי ההעסקה שלהם, ולא בחלו בשיתוק הפעילות האווירית בנמל התעופה בן גוריון. הממשלה מנגד, השיבה מלחמה שערה והחליפה את הפקחים במגדל הפיקוח באנשי חיל האוויר.

שורת הגזירות הכלכליות לצמצום הגירעון בתקציב המדינה לשנים 2013-2014 עוררה מחדש, אם כי בהיקפים קטנים יותר, את המחאה הציבורית בישראל. עיקר הזעם של האזרחים מופנה כלפי החלטת הממשלה להעלות את שיעור מס ההכנסה והמע"מ ומנגד לקצץ בהוצאות משרדי הממשלה. כחלק ממאמצי שרי האוצר, הכלכלה והתחבורה, וכן ראש הממשלה, לשכך במעט את הזעם הציבורי, הם הכריזו כי המשימה הבאה שלהם היא ביצוע רפורמה בפעילות נמלי הים באשדוד ובחיפה, שתיטיב עם כלל האזרחים. עובדי הנמלים, המאוגדים תחת ועדים חזקים, לא נותרו חייבים והם נערכים למערכה על תנאי ההעסקה הנדיבים שלהם, גם במחיר של השבתת הפעילות בנמלים. או כפי שהכריז יו"ר ועד העובדים בנמל חיפה, מאיר תורג'מן - "לא יהיה נמל פרטי".

שרי הממשלה, שנחושים לקדם את התחרות העסקית בין הנמלים, הודיעו כי ההצהרות הלוחמניות של העובדים לא מרתיעות אותם, ושר התחבורה, ישראל כץ, הודיע השבוע כי יפרסם בקרוב מכרזים להקמה ולהפעלה של נמלי ים חדשים. "החלטתי לסיים מצב שבו ועדים מיליטנטיים מנצלים את הכוח בידיהם ומקבלים זכויות יתר על חשבון הציבור כולו", הכריז כץ. חברו לממשלה, שר הכלכלה, נפתלי בנט, אף טען כי במידת הצורך יפעיל תכנית מגירה בשם "1981", שעיקרה להעביר את תפעול הנמלים מידי העובדים לחיילי צה"ל. על פניו, האיומים המפורשים של השרים נגד ועדי העובדים החזקים הם התחלה של תהליך שנועד לפרק את מוקדי ההתנגדות העיקריים לפתיחת המשק הישראלי לתחרות, אך כידוע, ההיסטוריה לעולם חוזרת. התכנית "הצבאית" של בנט - שנקראת על שם מאבקו של הנשיא האמריקני באותה שנה, רונלד רייגן, נגד ארגון פקחי הטיסה בארצות הברית, וכן מלחמת השר כץ ב"וועדים המיליטנטיים" במשק, לא שונים בהרבה מהמאבק אליו יצאה ממשלת ישראל ה-17, כבר בשנת 1977, נגד ועד העובדים בענף התעופה, שדרשו, אז כמו היום, להגן על תנאי העסקתם ואף לשפר אותם.

שר התחבורה דאז, גד יעקבי, תחת ראש הממשלה יצחק רבין, החליט להפעיל את הפיקוח האווירי בנמל התעופה בן גוריון באמצעות פקחי טיסה צבאיים, לאור עיצומים שנקטו הפקחים במשך כמה חודשים עוד קודם לכן. ב-30 באוגוסט 1976, דיווח עיתון "דבר" כי 1,200 עובדי התעופה האזרחית "מתכוננים לפתוח היום בחצות בשביתה כללית שתשתק את כל התעופה הבינלאומית מישראל וממנה ואת התעופה הפנים-ארצית". הרקע לעיצומים היה דרישת העובדים להשוות את תנאי העסקתם לתנאים של עובדי חברת "אל-על" - אז חברת התעופה הלאומית שהייתה בבעלות המדינה, ולאלה של עובדי התעשייה האווירית. "כפי שנודע, הייתה החלטתם של חברי הוועד נחושה להכריז על שביתה כללית ממושכת בנמל התעופה", נכתב ב"דבר". העובדים טענו כי השביתה תופסק רק כשישיגו את כל דרישותיהם.

בממשלה חששו משיתוק נמל התעופה הלאומי של ישראל, וחברי ועדת השרים לענייני שכר התכנסו בירושלים ודנו בדרכים להגיע להסדר מזורז עם העובדים, כדי "למנוע את ניתוק הקשר האווירי בין ישראל והעולם הגדול". במשרד התחבורה נערכו לעיצומים, ומכוח הוראת שעה הוציאו צווי ריתוק למאות העובדים בנימוק כי "נמל התעופה בן גוריון, כנמלה הבינלאומי היחיד של ישראל, הוא מקום חיוני ביותר המצדיק ריתוק העובדים לעבודתם מיד". העובדים, מצדם, קבלו על המהלך. "איך אפשר לקיים בטיחות אווירית מעולה בנמל התעופה הבינלאומי של ישראל כאשר האנשים המופקדים על בטיחות הטיסה והנמל חייבים לעבוד בתוקף צווים חתומים?", תהו.

בניגוד ליתר עובדי התעופה האזרחית, שזכו לייצוג הולם על ידי ועד עובדים חזק, פקחי הטיסה חשו כי הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות, והחליטו לשנות את המצב. חיים דובב, פקח טיסה בנתב"ג, ששימש באותה תקופה כסגן יושב ראש הוועד, נזכר במאבק שלו ושל חבריו. "היינו אז חמישה חברי ועד צעירים, בשנות ה-20 לחיינו. ניסינו לקדם את ענייני פיקוח הטיסות במדינת ישראל. מכיוון שהיינו מוגדרים כאגודה מקצועית ולא ועד עובדים, המטרה שלנו הייתה להשיג ועד עובדים שייצג את האינטרסים שלנו, בלי שנהיה כפופים לוועד אחר", סיפר. את האיומים שמפריחים בימים אלה ראשי הוועדים בנמלי הים, לפיהם ישביתו את פעילות הנמלים אם תנאיהם ייפגעו, מימשו כבר לפני 36 שנים כ-80 פקחי טיסה, שגרמו לעיכובים בטיסות רבות שהמריאו מנתב"ג. "החלטנו לנקוט שיטה של עבודה לפי הספר – על פי התקנים הבינלאומיים. כל דבר נעשה רק על פי התקנות, החוקים ונהלי העבודה הכתובים, לא מעבר לזה. במשך כמה שבועות הגענו למצב שהמטוסים התעכבו שעות רבות. לפי הנהלים היינו רשאים לעכב מטוס בעשר דקות בלבד, אבל הגענו למצב שבו 'משכנו' את המטוסים ארבע ואפילו חמש שעות. זה יצר אנדרלמוסיה גדולה. זו השבתה בלי לקרוא לזה השבתה". הם תירצו את ההחלטה לעבוד לפי הנהלים הקפדניים של מנהל התעופה האזרחי בכך שקיים קושי להבחין במתרחש לאורך אחד ממסלולי ההמראה, והם נוקטים משנה זהירות כדי למנוע סכנה לחיי נוסעים.

בינואר 1977, איימו הפקחים להחריף את הסנקציות, ולאור זאת איגוד הטייסים, שחבריו סבלו רבות מהעיצומים שנקטו הפקחים, פנה במכתב לראש הממשלה רבין ולשר התחבורה יעקבי, שבו התריעו על הסכנה הנובעת מפעולותיהם. איגוד הטייסים ביקש היתר להפסיק להיעזר במגדל הפיקוח במקרים מסוימים, תוך תיאום עם חיל האוויר. דובב הסביר כי פרט למאמצים של הממשלה לפגוע בעיצומי הפקחים, גם ועד העובדים הכללי של רשות שדות התעופה הצטרף למהלך, וחבריו ניסו למנוע מהפקחים להפגין בנמל התעופה לעיני הנוסעים.

"באותה שנה התקיימו הבחירות לכנסת והיה מהפך. בזמן העברת השלטון מהממשלה הקודמת לחדשה נפלנו בין הכיסאות. לממשלה שהוחלפה – העבודה, לא היה מה להפסיד", סיפר. במאי 1977 הורה שר התחבורה יעקבי להפקיע מהפקחים את סמכויותיהם במגדל הפיקוח, ואנשי צבא קיבלו את האחריות להפעלתו. "באחד הלילות נכנסו אלינו פקחי טיסה צבאיים שקיבלו אסמכתה רשמית מהרשות לתחבורה. אנשי מנהל התעופה העניקו להם על המקום את הרישיונות", סיפר דובב. במשך שבועיים הפעילו אנשי הצבא את מגדלי הפיקוח יחד עם פקחי טיסה שעבודתם הופסקה בעבר. הפקחים מחו, וכמה מהם אף נעצרו על ידי המשטרה, כיוון שהפיצו כרוזים בין הנוסעים, שבהם התריעו כי "סכנת מוות אורבת לכל הממריא או נוחת בנמל התעופה בן גוריון, מחמת הפיקוח הלקוי בידי הפקחים הצבאיים", לפי דיווח בעיתון "דבר". אז כמו היום, שר התחבורה החליט לצאת למלחמת חורמה נגד "קבוצות מיעוט מקרב אלה שמחזיקות בעמדות מונופוליסטיות". השר יעקבי קבל על התנהלות הפקחים, שלדבריו "עיכבו במשך ארבעה חודשים טיסות יוצאות ונכנסות, התעללו בנוסעים, פגעו בתיירות, בבטיחות הטיס ובביטחון הלאומי".

בתום מאבק ממושך ועיקש שארך כמה חודשים, הגיעו פקחי הטיסה, בתיווך הסתדרות העובדים, להסכמה עם משרד התחבורה על הפסקת העיכובים בעבודתם, על אף שהכחישו מכל וכל כי יזמו פעולות אלו. ועד פקחי הטיסה, שמונה כיום כ-150 חברים, התאגד תחת ועד העובדים הכללי. דובב מאמין שההד הציבורי שנוצר באותה תקופה כתוצאה מהפגיעה הקשה בפעילות נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, כמו גם שדות תעופה קטנים, תרמה להצלחת מאבקם.

פקח הטיסה שבע המאבקים מאמין כי למרות ההצהרות של שרי הממשלה כיום, בדבר מלחמתם ההולכת וקרבה בוועדי העובדים בנמלי הים, עליהם להגיע להבנות עמם רק באמצעות משא ומתן, ולא באמצעות הפעולות האגרסיביות שנקטה ממשלת רבין בשנות ה-70, נגדו ונגד חבריו. "במקרה שלנו היינו ועד קטן מאוד, רק 80 איש, ומבחינה לוגיסטית לא היה קשה להחליף אותנו", אמר דובב. למרות הביקורת הרבה שנמתחת בימים אלה על אותם ועדים, הוא מאמין כי יש לשמור על כוחם של האיגודים המקצועיים. "יש עליהום לא קטן על עובדי הנמלים. אם לא יהיו הוועדים הגדולים שיתנו את העוצמה והחוזק להסתדרות, לא יהיו עובדים - כפרט או כגוף. העובדים הם כוח מאזן מול הממשלה. כשלא לא יהיה להם את הכוח, הלך עליהם. מה שיהיה כאן זה מה שקורה באמריקה –'עבדת עד היום, ממחר אל תבוא'".

לקריאה נוספת:
האם צה"ל יפעיל את נמלי הים במקרה שביתה?
יו"ר ועד עובדי נמל חיפה: "לא אכפת לי שהציבור כועס"
בנט מסתער על הנמלים: "לבחון אפשרות למכור רציפים"

השתתפה בהכנת הידיעה: לי בן שי