מיוחד: א' מסבירה - "למה לא התלוננתי?"

א', יועצת תקשורת בכירה, חשפםה בוואלה! ברנז'ה כי לפני כשני עשורים, כשהיתה עתונאית צעירה בתחילת דרכה, היא עברה נסיון אונס על ידי מי שכיום מכהן בתפקיד בכיר בערוץ 1. מאות מהטוקבקיסטים שהגיבו השבוע לסיפור ליגלגו עליה ונזפו בה - הם לא הבינו למה היא נזכרה רק עכשיו.

חשיפה: עיתונאית לשעבר - "בכיר בערוץ 1 ניסה לאנוס אותי"

אז היא לקחה מחשב. התיישבה מולו. והנה התשובה שלה אליכם:

כן אני א', כן עברו מאז 20 שנים בערך. ולא, אני לא מתעוררת מסיוטים בלילה, אני לא חלשה, שברירית או פוחדת מגברים. אני אישה חזקה, מאוד אפילו. אני עצמאית, אשת קריירה ומגדלת ילד לתפארת מדינת ישראל.

אז למה החלטתי לספר את הסיפור שלי? ולמה לקח לי כל כך הרבה שנים? אין לזה תשובה חד משמעית. אבל אני רוצה להסביר לכל הסקפטים והציניים שחיים כאן ביננו בהמוניהם, קצת על חייה של אישה שחוותה אירועים כאלו, דוקא ממרחק של זמן ולמה זה אקטואלי גם אחרי 20, 30 ו-50 שנה.

אז כן, יש טראומות, והן חזקות מאוד. לעיתים מרוב שהן חזקות, יש צורך להדחיק אותן. השנים מטשטשות עוד יותר, עד כי האירועים נראים לרגע שכמעט ולא היו. אבל הם היו. כל-כך היו. ועם השנים הם מקבלים צורה וחיים משלהם. לא בסיוטים, לא בדרמות, לא בפחד ממגע של גברים או כל דבר דומה. הם פשוט מחלחלים בשקט, כאילו היו סוג של סרטן, לכל חלק באישיות. ואולי מי שהייתי צריכה להיות, לעולם לא אהיה, והפכתי למישהי אחרת בגללם.

האירועים האלו מעצבים את האישיות, או יותר נכון משנים אותה. זה בא לידי ביטוי בכל מקום, בכל חלקה. בעבודה, בזוגיות, באהבה, בסקס. אפילו באמהות. בראייה שלי את העולם, את בני האנוש. כאילו הושתל בי סוג של סורק מיוחד שגורם לי לסרוק סיטואציות קצת אחרת. אז אני אחרת. אני יודעת מגיל מאוד צעיר שאסור להסתכל על הקנקן ואפילו לא לכאורה במה שיש בו. כל סיטואציה היא בכלל לא כפי שהיא.

אחד הדברים שמאוד מקוממים אותי זו הצגת הנשים "המוטרדות" כחלשות וכזקוקות להגנה מתמדת. לא בחולשה מדובר, אלא בציניות ונרקסיזם של הצד השני. בידיעה שמישהו, מבוגר, בכיר, חודר באחת לעולמה של אישה צעירה ומרגע זה חייה ישתנו לחלוטין.

למה לא התלוננתי? כי החיים כאן לפני 20 שנה התנהלו בנורמה מסויימת. נורמה של חברה "פולנית". נורמה בה אם לא מדברים על משהו – אז הוא בעצם לא היה. תפקידם של הגברים היה לבצוע את עולמן של הנשים הצעירות, ותפקידנו היה לבלוע את הרוק. לא לדבר, לא לספר, עד יעבור זעם.

ניסיתי, ניסיתי להיות כמו כולם, ללכת בתלם, לא לעורר את מה שלא צריך, בחברה שעסוקה, לא תמיד במודע, בלטפח קורבנות חדשים. אין אישה בגילאים שלי שלא חוותה הטרדה ברמה כזו או אחרת. זה היה מותר. ולנו היה אסור לדבר על זה. אסור לדבר, כי חס וחלילה נרעיד את העולם והרי אנחנו צריכות להיות "ילדות טובות" וילדות טובות, לא מרעידות עולמות. וככה לקחנו על עצמנו את תפקיד "השותקות" ולו בכדי שלא לשנות את המאזן.

אז כן, אני א', ועברו מאז 20 שנים בערך. ולא, אני לא מתעוררת מסיוטים, אני לא חלשה, שברירית או פוחדת מגברים חלילה. אני אישה חזקה, עצמאית. אבל, יכול להיות שהייתי צריכה להיות אחרת לגמרי ויכול להיות שיכלתי להגיע למקומות אחרים לגמרי, אבל מישהו בלהט של רגע החליט עבורי שלא.