חברות במבחן: ציר לפיד-עיני ישרוד את קרב התקציב?

שר האוצר, יאיר לפיד, היה חולה בשבוע שעבר כשנשא את "נאום האדם העובד", שבו פרס לראשונה ובהרחבה את משנתו הכלכלית. הוא דיבר חלש, לאט, ברכות. אולי בשל כך לא קיבלו הדברים הנחרצים שנשא את ההתייחסות המתאימה. לטובת מי שפספס את הסאבטקסט נבהיר: לפיד מתכונן לקרב. עם הוועדים הגדולים, עם המונופולים, עם החרדים. זו לא הערכה, אלו המילים המפורשות שנשא. "כולכם יודעים", אמר לנוכחים, "שעל חלק מהדברים שנשאתי כאן, ואולי אפילו על כולם, תהיה מלחמה. ועל זה אני אומר: 'שתהיה מלחמה'. כי הגיע הזמן לנהל את המלחמה הזאת".

לפיד יודע בדיוק מי הולכים להיות היריבים שלו. אלו שנהנו עד כה מתרבות הקצבאות, אלו שהשיגו הטבות כי פעם, לפני שנים, מישהו קימבן משהו ויצר עיוות שנותר עד היום. ולא, אין לו שום ציפיות שמישהו מהאנשים האלה יבוא ויגיד בעצמו שלפי אמות מידת הצדק הטבעי עליו לחלוק עם הציבור הישראלי החל מעכשיו את מה שהייתה הפריווילגיה שלו עד היום. לכל אלה שנכנסו לו בין הכוונות הוא ביקש להעביר מסר חד וברור: אל תחשבו שיש לכם דרך להפחיד אותי. אם תבואו לדבר איתי אני מאוד אשמח. איומים וצעקות לא עובדים עלי.

אחד האנשים שהדברים שאמר לפיד לא כוונו אליו היה יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. לשר האוצר אין שום דבר נגד יו"ר ההסתדרות. להפך, הוא דווקא חושב שהוא אחלה בנאדם. השניים מתחזקים היכרות ארוכת שנים, שלא נולדה במסדרונות ההסתדרות או בחדר הקונטרול של ערוץ 2, אלא בקפה השכונתי בצפון תל אביב שבו נהג כל אחד לנהל את פגישותיו. למרות שלרשות שניהם עומד כיום צי מכובד של עוזרים ומזכירות שיכולים לתאם להם פגישה, הם עושים את זה בעצמם. מרימים טלפון אחד לשני, סוגרים שעה, בבית שלי מי, ונפגשים.

כך היה גם בפגישה הלילית שלהם שלשום, שלאחריה הסיר עיני את איום ההכרזה על סכסוך עבודה במשק. זה לא שלא היה ביניהם ויכוח סביב הצעדים האחרונים של האוצר, דוגמת רפורמת "שמיים פתוחים" - אבל למזלם הם יודעים לדבר גם כשאין ביניהם הסכמה. לפחות עד עכשיו. ההידברות בין השניים תמשיך על מנת למנוע שביתות ענק מחד וחקיקה פראית מאידך. בעת קיצוץ אדיר של עשרות מיליארדים זה לא יהיה טוב לאף אחד.

מרבית הציבור היהודי בישראל נפגש עם מוסדות הרבנות הראשית בשני אירועים: חתונות ולוויות. חלק לא מבוטל יוצא חבוט מהמפגשים עם המוסדות הדתיים הללו, ומכאן בין היתר נולדה אדישות בנוגע לשאלה מי יהיו הרבנים הראשיים. השניים מהווים אמנם חלק מראשי המדינה, פמלייה המכונה בלשון הטקסים "סגל א'", אבל מידת מעורבותם וחשיבותם לציבוריות הישראלית זניחה בהשוואה לחברים אחרים בסגל – נשיא בית המשפט העליון, נגיד בנק ישראל או מבקר המדינה לדוגמה. בבחירות הקודמות, לפני עשור, ש"ס הייתה באופוזיציה. למרות זאת הצליח הרב עובדיה יוסף למנות את שני הרבנים הראשיים. מילא העובדה שהביא למינויו של הרב שלמה עמאר לרב הספרדי. זה מובן. אבל העובדה שלקח את הרב יונה מצגר, רב שכונה בתל אביב שאינו נחשב לעוקר הרים, והבריג אותו בכסא הרב האשכנזי, מוכיחה עד כמה הייתה המשרה הזו זניחה אפילו בעיני הציבור הציוני-דתי (המפד"ל דווקא פעלה רבות למינוי רב מטעמה, ללא הצלחה).

אבל לא הפעם. ההתמודדות הנוכחית מפרנסת בחודשים האחרונים את מיטב המוחות הפוליטיים. לא רק במפלגות הדתיות עוסקים ביתר שאת בנושא, גם ביש עתיד וגם ב"התנועה" מושכים בחוטים. הציר המרכזי בהיבט הפוליטי הוא הבית היהודי-ש"ס. כל אחת רוצה את האנשים שלה, אבל מבינה שהיא גם תלויה בשנייה. בבית היהודי רוצים רב אשכנזי ציוני. בש"ס רוצים שהרב עמאר יוכל להמשיך בתפקידו על מנת שיהיה ראוי להיכנס לנעליו הענקיות של הרב עובדיה במידת הצורך. במסגרת השיחות בין המפלגות הציגו בבית היהודי לש"ס את הדיל הבא: אנחנו נדאג למלא את רצונכם ולחוקק חוק שיאפשר לרב עמאר להמשיך בתפקידו ובתמורה תתמכו במועמד שאנחנו נביא לרב האשכנזי. הנושא נכנס אפילו להסכם הקואליציוני.

עד כאן דיל פשוט. יש שיאמרו מסריח, אבל בהחלט לגיטימי בכללי הפוליטיקה הישראלית. מכאן התמונה מתחילה להסתבך. "למלא את רצונכם", כתבנו בהקשר של ש"ס, אבל השאלה היא הרצון של מי. האם של אריה דרעי (שגם אחיו רוצה את התפקיד)? אלי ישי? או אולי אריאל אטיאס? תאמרו שאין זה משנה, גם ככה הרב עובדיה קובע. אבל אז נשאל: מי לוחש על אזנו?

גם בבית היהודי העסק מורכב. העניין הזה של הרב הראשי נוגע בדיוק בעצבים החשופים של החיבור בין המפד"ל של בנט לאיחוד הלאומי של אורי אריאל. לכאורה בנט ומפלגתו אמורים להעדיף את הרב דוד סתיו, רב ציוני שמבקש להנגיש את הרבנות לכלל הציבור. באיחוד הלאומי מסכימים לכל אחד, רק לא לרב סתיו. בנט מתלבט, ובצדק מבחינתו, האם שווה לריב עם אריאל על העניין. בינתיים הוא חוטף אש מסביבתו הטבעית על ההססנות הזו. בעיתון הבית של מצביעיו, מקור ראשון, פרסם בסוף השבוע האחרון שי צ'רקה קריקטורה שבה נראה יו"ר הבית היהודי יושב במשרדו כשבראשו מנקרת השאלה "רב ראשי?" והתשובה שהוא נותן לעצמו: "אין לי העדפה". סביר להניח שבנט לא אהב את מה שראה.

לפני כשבועיים פנה לבנט הרב חיים דרקומן וביקש להביא לבחירתו של הרב יעקב אריאל, שמקובל גם על האיחוד הלאומי. אריאל, רב העיר רמת גן ונשיא צהר, התמודד בבחירות הקודמות והפסיד למצגר על חודם של קולות בודדים. תן לי שבועיים, ביקש דרוקמן, ואביא לדיל עם ש"ס. התנאי למפלגה החרדית: על הרב עובדיה להשמיע בקולו תמיכה חד משמעית ברב אריאל. הפשרה הזו עלולה לעלות לבנט בהחמצת פנים מצד אנשי המפד"ל, אבל להשאיר את מפלגתו מאוחדת. בינתיים דרוקמן משתהה – כבר כתבנו, עם מי מדברים בש"ס? - והלחץ גובר. ההחלטה עשויה ליפול בימים הקרובים, אולי אפילו היום.

גם אחרי שההחלטה תתקבל עדיין הכל פתוח. הגוף הבוחר את הרבנים מונה 150 איש, שיחידי סגולה מבינים את הלוך הרוח בתוכו. אותם יחידי סגולה, אגב, עובדים קשה מאוד בתקופה האחרונה. בסופו של דבר זה יכול להסתיים בפשרה כזו או אחרת, ואולי בניצחון של הבית היהודי או בנוק-אאוט של ש"ס. השורה התחתונה היא שאנחנו עשויים לקבל אינדיקציה ראשונה על מאזן הכוחות בין המפלגות החרדיות לאנשי הציונות הדתית. האם יש גם כאן שינוי, או שהכל יישאר כשהיה?

בשבוע שעבר נכתב כאן על חברי הכנסת הבודדים מהליכוד שנותרו ללא תפקיד שר או סגן שר וכורעים תחת הנטל. אחד חבר בשבע ועדות, אחרת מצוותת לשש וכו'. רק באמתחתו של ח"כ חיים כץ נפלה ועדה אחת בלבד, ועדת העבודה והרווחה שבראשה הוא עומד (פלוס אחת מוועדות המשנה של ועדת הכספים). לא כי לא נתנו לו ועדות נוספות, הוא פשוט לא רצה.

על עצמתו של כץ בליכוד דובר רבות, בעיקר בימי הפריימריז במפלגה. ברוב הצירופים לפני הבחירות הכלליות הוזכר שמו כמי שעתיד לקבל תפקיד מיניסטריאלי. כץ רצה מאוד את משרד התמ"ת או את תיק הבריאות. התוצאות המאכזבות השאירו אותו מחוץ לממשלה. מכיוון שתפקיד של סגן שר לא עמד מבחינתו על הפרק, הוא נשאר בראשות ועדת העבודה והרווחה.

יו"ר ועדה חזק ופעלתן שפועל בתנאים של קואליציה רגישה ואופוזיציה ממורמרת ותאבת נקם זו בשורה מצוינת עבור יו"ר הקואליציה, יריב לוין. אבל במקרה של כץ מוטב ללוין לגלות ערנות. הראשון כבר הוכיח בכנסת הקודמת שעם כל הכבוד לשיקולים הקואליציוניים, יש לו סדר יום משלו. חוקים הועברו או הוקפאו, תקנות תוקנו או בוטלו, לעיתים בניגוד מוחלט לדעתו של שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ. ואין שום סיבה שהדברים ישתנו עכשיו.

מי שדווקא הבינו מהר את העניין הן השותפות הקואליציוניות. שרת הבריאות, יעל גרמן, ושר העבודה, מאיר כהן, כבר נפגשו עם כץ ונראה שהעסק עלה על פסים חיוביים. לגרמן היה חשוב להעביר את החוק שמחייב את חברות התרופות לסמן את האריזות בעברית ובערבית. כץ העביר את זה בוועדה בתוך יום. גם עם שר האוצר כבר התקיימו שתי פגישות פרודוקטיביות ואף עם שר הכלכלה, נפתלי בנט. אווירה פרודוקטיבית נרשמה בשתיהן. הטריק עם חיים, מספר מישהו שצבר אי אלו "שעות כץ", הוא להיות איתו שקוף לגמרי. הוא לא תמיד יסכים איתך, אבל תמיד יהיה ישר. מעניין מה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חושב על הציר שנרקם בין חבר מפלגתו לשותפות הקואליציוניות הלא טבעיות שלו.

כך או כך העסק הולך לעמוד במבחנים לא פשוטים בשבועות הקרובים. חלק גדול מהרפורמות שמעוניינת הממשלה להעביר יעברו אצל כץ. סביר להניח שלא את כולן הוא יאהב, לא בטוח שבכולן יתמוך. שרי הליכוד, יש עתיד והבית היהודי עוד יכולים למצוא אותו מולם, באותו צד של חברתו הטובה, יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ'.