ביום שלישי בערב פרצו שוב עימותים בין כוחות צה"ל לבין פלסטינים, הפעם במחנה הפליטים אל-פוואר שליד חברון. כוח של חיילים שנכנס לכפר בעקבות זורקי בקבוקי תבערה, נתקל בעשרות מיידי אבנים. לפי גרסת צה"ל, בשלב מסוים הכוח חש מאוים ונאלץ לפתוח באש. מהירי נהרג צעיר בן 25, מחמוד א-טיטי. כמה שעות לפני מותו הספיק א-טיטי, פעיל חמאס שהיה בכלא הישראלי שלוש שנים, להתייחס בעמוד הפייסבוק שלו לשמועות חסרות הבסיס שנפוצו בשטחים סביב כוונת הנשיא ברק אובמה לסייר בהר הבית. "הייתי רוצה שאובמה ייכנס לאל-אקצא מסיבה אחת", כתב. "זה יהיה הניצוץ הגדול לתחילת האינתיפאדה השלישית". שלשום בצהריים כבר נערכה הלווייתו הסוערת של א-טיטי, מלווה בהפרות סדר ובקריאות נקמה, עימותים והפגנות ברחבי גזרת חברון.
אינתיפאדה שלישית אמנם לא החלה עד לכתיבת שורות אלה, אך זו פחות או יותר המציאות שמצפה בשטחים לנשיא אובמה שינחת בישראל בעוד חמישה ימים: תסיסה פלסטינית, אי שקט, הפגנות בקנה מידה קטן בעלות פוטנציאל קבוע להתלקחות. ספק אם אובמה, שיבקר ביום חמישי ברמאללה וביום למחרת בבית לחם, יראה או יחוש את סימני התסכול בצד הפלסטיני. הוא צפוי מן הסתם להיכנס לרמאללה מצפון, באופן שיאפשר את אבטחת השיירה שלו מבלי שחלילה ייחשף למתרחש במחסום קלנדיה או במחנה הפליטים הסמוך אליו. בשעה שייפגש במוקטעה עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אמורה להיערך כקילומטר משם בכיכר מנארה הפגנה נגד ביקורו בעיר. גם בדרך לכנסיית המולד בבית לחם הוא לא צפוי לעבור במוקדי חיכוך כמו קבר רחל או במחנה הפליטים אל-עיידה הסמוך אליו. אולם אנשי הנשיא בשגרירות בתל אביב ובקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, כמו גם ראשי מערכת הביטחון בישראל, כולם מודעים לנפיצות של המצב.
לרגעים נדמה שרק הדרג המדיני בישראל מעדיף להתעלם מפצצת הזמן הזו. אבל באופן כמעט מוזר, נראה שגם בכירי הרשות שותפים להתעלמות הזו. מסיבה לא ברורה הם אינם מראים עניין רב בחזרה למו"מ ולהיפך. כמעט בכל שבוע מתווסף לו תנאי מוקדם, או דרישה למחווה ישראלית כמו שחרור אסירים ונסיגה משטחי C, כנגד חזרה לשולחן המו"מ. לא ברורה לחלוטין מה הסיבה ל"סרבנות" הפלסטינית. ייתכן שיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ואנשיו חשים חוסר אמון מוחלט בכל הנוגע לכוונותיו של בנימין נתניהו להגיע להסכם שלום. ייתכן גם שהחשש שלהם מדעת קהל ביקורתית במיוחד משחק כאן תפקיד, או אולי התפישה שהזמן פועל לרעת ישראל.
מן הסתם הצדק איתם, הזמן אכן אינו לצדה של מדינת ישראל. הבעיה היא שגם לא לצדה של הרשות הפלסטינית. התסיסה בשטחים אינה מופנית רק כלפי ישראל אלא גם כלפי הרשות שנתפשת כאחראית לכישלון בפתרון המשבר המדיני והכלכלי. רק השבוע התריע הבנק העולמי שהכלכלה הפלסטינית מאבדת את יכולתה להתחרות בשווקים אחרים, בין היתר בשל ההגבלות על ניוד סחורות מצד ישראל. ייתכן שכצעד שנועד לשמור על התוצרת המקומית, החליטה השבוע הרשות להטיל מס מיוחד של כ-35% על תוצרת סינית. אלא שהפעולה גררה כמובן ביקורת בציבור שלא אהב את העלאת המחירים הפתאומית.
היעדר מו"מ או הסכם שלום, אינם משרתים את שני הצדדים על אף שהתנהגותם של מקבלי ההחלטות ברשות ובישראל מעידה לכאורה אחרת. הנשיא אובמה ינסה להסביר זאת לעבאס ולנתניהו, אולי בשאיפה לשכנע אותם לפתוח בשיחות מדיניות ובהקדם. בקרב הציבור הפלסטיני והישראלי יש עדיין תמיכה נרחבת בפתרון שתי המדינות, בסביבות 60%. הבעיה שככל שחולף הזמן, מתפוגגת התקווה שהגעה לפתרון שכזה, אפשרית. אובמה, בפנייתו הישירה לציבור הישראלי והפלסטיני, ינסה לעשות את מה שהצליח בקמפיין הבחירות הקודם שלו - להפיח תקווה שהכל עוד אפשרי. או במילים אחרות לומר לישראלים ולפלסטינים:
Yes you can.
(כמעט) סופו של פתרון שתי המדינות
ביום שני פרסם המגזין האמריקאי "ניו ריפבליק" כתבת תחקיר מעמיקה תחת הכותרת "סופו של פתרון שתי המדינות". הכתב של המגזין בירושלים, בן בירנבאום, הציג בכתבה שורה של גילויים הנוגעים לתהליך השלום ולמו"מ בין ישראל והפלסטינים. המסקנה הברורה שנובעת מהכתבה של בירנבאום, דווקא הפוכה מהכותרת: הסכם שלום, בניגוד למחשבה הרווחת במחוזות ישראל ופלסטין, היה ועודנו בהישג יד. בירנבאום, בדומה לכתבה קודמת שפורסמה בניו יורק טיימס מגזין, למעשה מבהיר עד כמה הפערים בשיחות שהתנהלו בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ויו"ר הרשות עבאס לא היו משמעותיים כפי שניתן לחשוב. והנה עיקרי ההסכמות והמחלוקות כפי שעולים בכתבה כמו גם בפרסומים מוקדמים אחרים:
ראשית, בסוגית זכות השיבה, אולמרט הציע שהפליטים יחזרו לשטחי פלסטין ואלה שיבחרו שלא לעשות זאת יקבלו פיצוי כספי. ישראל תסכים מצדה לקלוט 5,000 פליטים בשטחה בתקופה של חמש שנים. עבאס מנגד, דרש קליטה של כ-40 אלף עד 60 אלף פליטים בשטחי ישראל. אך גם הוא הסכים שהשאר יחזרו לשטחי פלסטין. הפער היה ניתן לגישור ואולמרט כבר הביע נכונות לקלוט 25 אלף פליטים פלסטינים בשטחי ישראל. אולמרט, במהלך השיחות, הציע לעבאס פתרון גם לנושא הבעייתי מכולם: ירושלים. השכונות הערביות, תחת ריבונות פלסטינית והיהודיות - תחת ריבונות ישראלית. באשר ל"אגן הקדוש", סוגיה בלתי ניתנת לפיצוח לכאורה, כאן הציע אולמרט שהר הבית (או "אל-חרם א-שריף") יהיה באחריות אגד של חמש מדינות (קונסורציום): סעודיה, ירדן, פלסטין, ארה"ב וישראל. לפי אותם פרסומים, עבאס הסכים עקרונית לפתרון הזה. בצד הפלסטיני טענו השבוע כי לא הושגה כלל הסכמה בנושא, אלא רק "נידונו רעיונות".
בסוגיית הגבולות, הפער בין הצדדים עמד על 4.2% משטחי הגדה, לכאורה מחלוקת בת-פתרון. כלומר, אולמרט הציג לעבאס מפה שכללה סיפוח של 6.3% מהגדה בתמורה להעברת שטחים בגודל השווה ל-5.8% מתחומי ישראל. עבאס דרש כי ישראל תספח 1.9% משטחי הגדה ותעביר למדינה הפלסטינית העתידית שטחים בסדר גודל זהה. הבעיות הגדולות סביב הפער זה נבעו נוצרו כתוצאה מאי ההסכמה על גושי ההתנחלויות. ישראל והרשות היו חלוקות לגבי גודלם של הגושים כמו גם הגדרתם. ישראל מתייחסת לחמישה גושים עיקריים: מעלה אדומים, הר חומה, גבעת זאב, אפרת ואריאל. לפי הכתבה, הפלסטינים יכלו למצוא דרך כזו או אחרת כדי לבלוע את הגלולה המרה של הגושים הללו מלבד אחד - אריאל. זאת בעיקר בגלל מיקומה של העיר עמוק ממזרח לקו הירוק. אולמרט גם דרש את סיפוחם של 6.3% מהגדה מאחר שמשמעות הדבר מבחינת אוכלוסייה, הוא פינויים של 70 אלף מתנחלים "בלבד". בעוד ההצעה הפלסטינית, 1.9%, משמעותה פינוי של 160 אלף מתנחלים.
ייתכן שכאן בעצם מסתתרת הבעיה הגדולה של יישום הסכם שלום עתידי. איזה מנהיג בישראל, חזק ככל שיהיה יכול להביא לפינויים של 70 אלף איש, לא כל שכן, 160 אלף בני אדם? וגם אם יימצא מנהיג כזה, מי יפנה את אותם עשרות אלפי מתנחלים? עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", הוציא השבוע לאור את ספרו השלישי "תדע כל אם עבריה - קווים לדמותו של צה"ל החדש" (גילוי נאות - הראל הוא חבר קרוב וכתבנו יחדיו שני ספרים). בספרו הוא מפרסם את ממצאי עבודת הגמר של אל"מ ב', במכללה לביטחון לאומי, שבדק את שיעור חובשי הכיפה בקצונה הזוטרה בצה"ל, באמצעות בחינת מוסדות החינוך מהם יצאו (כלומר ייתכן שישנה סטיית תקן מסוימת בנתונים מאחר שאפשר וחלק מחובשי הכיפה הסירו אותה במהלך השירות). לפי המחקר, ב-1990 2.5% ממסיימי קורס קציני חי"ר היו בוגרי מוסדות חינוך דתיים. בקיץ 2011 עמד שיעורם על 42% (שיעור חובשי הכיפות מבין כל החיילים עומד על 13.7% בלבד). זהו תהליך שלא קרה בין לילה כמובן והראל בוחן את השפעתו על הצבא, אך ניתן להבין את השלכתו על החלטה עתידית של ממשלה בישראל לפנות התנחלויות כמו עלי, בית אל, עופרה ועוד.
"גם מי שחושב שלא יהיה מנוס מפינוי מסיבי של התנחלויות", כותב הראל, "צריך לדעת שיהיה קשה מאוד לבצע אותו אחרי ההתנתקות מגוש קטיף (אז פונו כ-8,000 מתנחלים-א.י). זו מומשה ב-2005 משום שאריאל שרון לא גמגם והדרג הצבאי פעל בהתאם. המג"דים יצייתו ברובם גם בפעם הבאה. אבל קשה לראות כיצד מפקדי מחלקה מתפוח ומקדומים ייענו לפקודה לסלק יהודים מבתיהם בחבל ארץ שמחויבותם הדתית והאידיאולוגית כלפיו גבוהה לאין שיעור מזו שחשו חיילים דתיים כלפי רצועת עזה. לא פלא שהפיקוד הבכיר בצבא חושש כל כך מתרחיש כזה".
הנקודה הזו מבהירה את הקושי הגדול באשר להסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. אפילו אם מניחים לרגע שניתן להגיע להסכם וביום מן הימים יקומו שני מנהיגים בעלי חזון ואומץ לחתום על פשרה היסטורית, ספק אם ניתן יהיה להוציא לפועל הסכם שכזה. בוודאי כאשר בצמרת הישראלית אין את תחושת הדחיפות באשר לצורך להגיע להסכם מדיני עם הפלסטינים ויתרה מכך, לא נראה שאפילו יש רצון.