ב-25 בינואר 1968 נותק הקשר עם הצוללת אח"י דקר בעת שהייתה בדרכה מאנגליה לנמל חיפה. ב-4 בפברואר 1968 פרסם דובר צה"ל מברק אחד בן ארבע שורות: "המטה הכללי של צה"ל קובע בצער שיש לראות את הצוללת אח"י דקר על צוותה כנעדרת. החיפושים אחר הצוללת על ידי חיל וחיל האוויר הופסקו היום". ב-6 במרץ אותה שנה הוכרזה הצוללת וצוותה כאבודים. 45 שנים אחרי, פרסם היום (ראשון) ארכיון המדינה חומרים נדירים וסודיים אודות הצוללת.
החיפושים אחר הצוללת - ארכיון המדינה
ביום בו החלו החיפושים ערכו שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר לב ומפקד חיל הים אלוף שלמה אראל, כינוס למשפחות הנעדרים בו עודכנו המשפחות בשיפוצים שעברה הצוללת והרמה המקצועית של הצוות. מפקד חיל הים פירט את האירועים עד לרגע בו ניתק הקשר. באותו מעמד קבע הרמטכ"ל, כי אין "שמץ של ידיעה עובדתית על גורלה של הצוללת". הרב הצבאי הראשי אסר לשבת שבעה עד להודעה חדשה.
המסמכים שהובאו בפני מערכת וואלה! חדשות, מאפשרים הצצה למה שהתרחש בוועדת החוץ והביטחון שתחקרה את האסון. אל"מ אברהם בוצר מחיל הים שהעיד בפניה סיפר ש"הצוללת הייתה אמורה להגיע לישראל ב-2 בפברואר בשעה 10:00 אחרי שיצאה בתאריך ה-9 בינואר מנמל פורטסמות' באנגליה, הגיעה אל גיברלטר בתאריך ה-15 בינואר ולמחרת יצאה להפלגה לעבר ישראל. הקשר היה תקין עד ה-24 בשעה 06:00 בבוקר, בעת שהגיעה לאזור כרתים. ב-25 בינואר, יום חמישי לא הגיע הדיווח המצופה בשעה 08:00 בבוקר. בשעה 12:00 הייתה התקשרות לא ברורה. בחיל הים חששו מהפרעות בקשר ורק בשעה 20:00 החל החשש הגדול. בשעה 21:00 החלו ההכנות לסריקות. חיל הים פנה לבריטים שהאזור היה באחריותם ולצי השישי שפעל באזור עם משחתות". ביום שישי בצהריים, יממה אחרי תחילת החיפושים, סיפר אל"מ בוצר לחברי ועדת החוץ והביטחון: "קלטנו מברק שהיום אנחנו מפקפקים מאוד במהימנותו ויש לנו ספק אם אמנם היה זה ניסיון התקשרות של ה'דקר'". הקצין העלה את החשש כי מדובר בטעות של אלחוטן.
שמעון פרס התעקש לדעת מה הסיכוי שמדובר בחבלה בצוללת, ואל"מ בוצר סיפר כי בחיל הים העריכו שישנן שלוש אפשרויות בנוגע לגורלה של הצוללת. הראשונה היא האפשרות שהייתה תקלה קטסטרופלית שגרמה לצוללת לטבוע בבת אחת לעומק של שני קילומטרים. האפשרות השנייה היא צירוף של תקלות שגרמו לצוללת להיות במצב של חוסר שליטה מבלי שתהיה מסוגלת להפעיל את המנועים או לנוע בהתאם לרצונה. אפשרות שלישית ומאוד בלתי סבירה היתה חבלה.
חברי ועדת החוץ והביטחון מתחו ביקורת על ההחלטה לשלוח רק מטוס אחד לסיור יממה לאחר שהצוללת לא הגיעה לנמל חיפה. שר הביטחון דיין סיפר כי שלושים כלי שיט השתתפו בחיפושים ביניהם ספינות מטורקיה, יוון, בריטניה, ארצות הברית ואף לבנון, שביצעה סיורים סמוך לחופיה. ישראל החליטה לפנות באמצעות הבריטים והאמריקאים לרוסים ולמצרים, שכלפי האחרונה כוון החשד לפגיעה בצוללת.
אל"מ אברהם בוצר העריך כי אם הצוללת שקעה לקרקעית ונשברה לגמרי, עשויים חלקים ממנה לצוף, אך אם נוצר בה סדק יכנסו לתוכה מים ושום דבר בה לא יצוף. לגבי גילה של הצוללת דקר, אמר "אכן צוללת שכזו משרתת בצי הבריטי והן נמצאות בשלב של הוצאה מפעולה, אך לא מפני שאינן טובות אלא מפני שיש לצי הבריטי טובות מהן והוא מצומצם בכוח אדם ותקציבים. נדמה לי שאחרת הוא היה ממשיך להפעיל אותן". אל"מ בוצר ניסה לעמעם את האפשרות שמדובר בחבלה, "אני חוזר ומדגיש שחבלה היא אפשרות מאוד בלתי סבירה במקרה זה אם כי לא הייתי מוציא אותה באופן מוחלט מכלל אפשרות".
בישיבת הממשלה מתאריך 6.3.1968, הסביר שר הביטחון דיין כי מדובר בצוללת שנבנתה בשנת 1945 ובשנות החמישים שופצה באופן יסודי ונבנתה למעשה מחדש. היא הייתה בשירות הצי הבריטי עד לשנת 1965 עת נרכשה על ידי מדינת ישראל, יחד עם אחותה "לויתן". לאחר רכישתה של ה"דקר" היא עברה שנתיים שיפוצים במספנות של פורט'סמות על מנת להאריך את המשך השירות של הצוללת בתשעים חודשים. צוות הצוללת עבר הכשרה ואימונים בבסיס הצוללות בסקוטלנד. בחינת הסיום לצוות ארכה 36 שעות.
אל"מ בוצר הסביר כי בעת הפלגתה לישראל העבירה הצוללת שלושה סוגי דיווחים: דיווח על מיקום, סיכום פעילות של היממה האחרונה ואת התחזית ליממה הבאה וליקויים בכוננות, אם ישנם. דיווח שני כלל ביקורת ודיווח שלישי היה על כל צלילה ועלייה מהמים. עוד חשף בוצר כי הצוללת "דקר" צללה ללא טורפדות (טילי טורפדו. א.ב) אבל הדבר לא פגע ביכולת ההגנה של הצוללת הואיל והגנתה העצמית הטובה ביותר של הצוללת היא הצלילה. ציוד הקשר של "דקר" כלל שמונה מכשירי קשר אלחוטיים שונים, שני מצופי הצלה בחרטום ובירכתיים, רקטות תאורה מסוגים שונים וכן טלפון תת מימי.
מהמסמכים שנחשפים כאן לראשונה בפומבי עולה כי ביום ד', 24 בינואר, בשעה 06:10 בבוקר, נתקבל מהצוללת הדיווח היומי האחרון. באותו יום התקבלו עוד שני מברקים. למחרת ב-25 לינואר התקבל מברק ביקורת במפקדת חיל הים, שתי דקות אחרי חצות. זה היה המברק המוסכם האחרון.
כשנה לאחר טביעת ה"דקר", התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף רצועת עזה. ועדת החקירה קבעה בתאריך 21.4.1969, כי הימצאות המצוף ליד חופי ישראל מעידה כי הצוללת אכן אבדה במעמקי הים. עוד קבעה הוועדה כי ממצאי הבדיקה של המצוף, המתבססים על עומק הקריסה ובעלי החיים שנמצאו עליו מתאימים לאזור שתחום עומקו מ-600 עד 1250 רגל, במרחק שבין 30 ל-60 מייל מהחוף המצרי. אם זהו אכן האזור שבו אבדה הצוללת, הדבר מהווה סטייה של שש עד עשר מעלות (מרחק של 40 עד 70 מייל) מהנתיב שנקבע לה בדרכה אל נמל חיפה. ערוצי התקשורת בארה"ב רמזו לאפשרות שהייתה חבלה מכוונת על ידי גורמים מצריים, אולם ב-28 לינואר הודיע ממשלת מצרים מיוזמתה כי להיעלמות ה"דקר" אין קשר למצרים. למרות ההודעה הועלו פרסומים בכלי התקשורת המצריים על הטבעתה על ידי הצי המצרי ששהה באותה העת באלכסנדריה. כמה ימים קודם לכן איתר מטוס ישראל כתם שמן באזור יוון ולאחר שנבדק על ידי הצבא היווני נאמר לישראל כי אנייה יוונית עבר בנתיב זה. פנייה של הנספח הצבאי של צה"ל בטורקיה לממשל המקומי לחיפוש ישראלי לאורך חופי טורקיה נענה בשלילה.
ב-28 במאי 1999 נמצאו שרידי ה"דקר" על ידי מערך חיפוש במים עמוקים של חברת "נאוטיקוס". השרידים אותרו בעומק של שלושה קילומטרים, כפי שהעריכו מומחי חיל הים על נתיב השיט המתוכנן לחיפה - דבר שהוכיח כי צוות הצוללת לא סטה מהמסלול שנקבע לו מראש. 69 אנשי צוות נספו באסון. צה"ל הקים אנדרטה לזכר החללים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
2010 - משפחות שכולות בעקבות הצוללת אח"י דקר
לפניות לכתב: amirbohbot@walla.com