באיחור של כשנתיים או לפחות 36 שעות, אמש (רביעי) ירד האסימון למערכות הביטחון והמשפט בישראל. הם פרסמו הודעה על כך שהאסיר X, כלומר בן אלון, אכן הוחזק במעצר בישראל וזכה לכל הזכויות שזכאי להן עציר - כולל ייצוג על ידי עורכי דין, יידוע וביקור של בני המשפחה, הופעה בפני שופט והליך משפטי. חבל שהודעה כזו לא פורסמה בזמן המעצר ובכך הייתה מונעת את הנזק שנגרם לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הניסיונות למנוע את הפרסום והשתיקה הרועמת של הרשויות סייעו לצייר את ישראל כמדינה חשוכה ש"מעלימה" אזרחים, כמו במשטרים עריצים ואפלים.
הודעת משרד המשפטים פורסמה לא רק כדי לתקן את הנזק התדמיתי. יש לה מטרה מעשית מאוד, והיא להסיר את הפרשה הכאובה והשנויה במחלוקת מסדר היום. החיטוט בנושא לא מיטיב עם האינטרסים הלאומיים של ישראל, שכן הוא עלול לחשוף סודות חיוניים באמת. בהנחה שיש אמת בפרסומים, הרי ככלות הכל המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עוסק במלחמת קודש - איסוף מידע ומבצעים מיוחדים נגד הגרועים שבאויבים, אירן וחיזבאללה. אך המוסד הוא זה שהביא על עצמו את הצרה הזו.
אם ההודעה שיצאה אמש הייתה מתפרסמת בזמן המעצר, הסיפור היה גווע כבר לפני שנתיים, ולא היה זוכה להד התקשורתי שקיבל ברמה הבינלאומית והמקומית, אך ההתעקשות למנוע מכלי התקשורת בישראל אפילו למחזר ידיעות שפורסמו כבר ברחבי העולם. זו גישה אנרכוניסטית, שמעידה שמי שקיבל את ההחלטה חי במאה הקודמת ומתקשה להבין כיצד פועלת תקשורת ההמונים ובמיוחד המדיום החדש - פייסבוק, טוויטר, אתרי אינטרנט ובלוגרים - בעשור השני של המאה ה-21.
לא למדו דבר ולא שכחו דבר
המוסד הוא מהמעולים שבארגונים הפועלים בישראל. זהו גוף מסודר עם תרבות ארגונית יוצאת מהכלל. בשל תהליכי סינון, אבחון ותנאי השירות שהוא מציע, הוא יכול לגייס את המיטב שבמיטב. הארגון יודע להוציא אל הפועל בנועזות ותחכום, תוך הקרבה עצמית וסיכון של אנשיו, מבצעים מאחורי קווי האויב. הוא יודע לאסוף מידע ולנהל לוחמת תודעה - לוחמה פסיכולוגית שכרוכה בהפצת מידע ושמועות שאינם תמיד נכונים, אך כנראה שאינו יודע לנהל משברים מול תקשורת ההמונים.
מי שמנסה למנוע פרסומים בעידן זה, כמוהו כילד מהאגדה ההולנדית, שניסה למנוע את פריצת סכר המים בעזרת אצבעו - אין לכך סיכוי והדבר גורם רק לנזק. הניסיון להסתיר מידע מעורר את בלוטות הסקרנות ומעצים את העניין. מי שמתייחס לכל פיסת מידע כאל סוד מדינה, מייצר מצב של ריבוי סודות, והניסיון להגן על כל הסודות גורם לכך שלא נשמר אף סוד, גם לא אלה שהם בליבת העניין - הסודות שבאמת ראויים שיישמרו.
ההתנהלות בפרשה הנוכחית ובפרשיות עבר מזכירה את מה שנאמר על בית בורבון - בית המלוכה הצרפתי, לפיו הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר. המוסד ניסה למנוע ב-1990 מוויקטור אוסטרובסקי, שהיה צוער בארגון והודח, לפרסם את ספרו. התוצאה הייתה שספרו של אוסטרובסקי הפך לרב מכר בארצות הברית והעשיר את בעליו.
מוטב מאוחר מאשר לעולם לא
מדוע זה קורה? ראשית בשל יוהרה וגישת "אני ואפסי עוד" - גישה של "אנו יודעים טוב יותר". סיבה נוספת היא כי שום ארגון לא אוהב פרסומים מביכים אודותיו. אין ספק כי הסיפור על איש מוסד, שלפי פרסומים זרים פעל במדינות אויב כמו אירן ולבנון - וסרח, היא מביכה ופוגעת בתדמיתו של הארגון. במקרים כאלה נוטה כל ארגון, לא רק חשאי כמו המוסד, לעשות כל מאמץ כדי להסתיר את המידע על התקלה. בעיקרון, למוסד, כמו למערכת הביטחון בכלל, נתונה האפשרות לעטוף כל תקלה, כל אירוע מביך, בתירוץ של "טובת המדינה" ושל "נזק לביטחון". גם הנימוק "הציבור לא מבין בענייני ביטחון" והכלל "השתיקה יפה", עומדים לרשות הארגון במקרים אלה.
הטענה שניסו להפיץ, לפיה כל פרסום בכלי התקשורת הישראליים, כולל מחזור של ידיעות שמתפרסמות בחוץ לארץ, יגרום נזק לפעילות, הוא מופרך או מעורר דאגה. מופרך, כיוון שעל פי אותם פרסומים, יש לצאת מנקודת הנחה לפיה אם בן אלון אכן עבד במוסד והשתתף במבצעים חשאיים, הרי מרגע שנעצר בשל החשדות שמיוחסים לו, היה צריך להפסיק את המבצעים הללו ולהזהיר את כל מי שבא עמו במגע כי נשקפת לו סכנה. אם הדבר לא נעשה, הרי שזו רשלנות כפולה ומכופלת. מכיוון שכותב שורות אלה נותן קרדיט למוסד ומאמין שמערכת בקרת הנזקים פעלה מהיום הראשון שבו נחשפו מעשיו של בן אלון מעשים שלא פורסמו ועל כן לא ידוע מהם ואם אכן התרחשו (והוא עצמו כפר בחשדות שיוחסו לו) - הרי מיחזור ידיעות זרות בתקשורת הישראלית לא יכול היה לגרום לנזק. לכן, למרות האיחור בתגובה, יש לברך על כך שהיה מי שידע להתעשת ולתקן את המעוות. בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.