מדודו טופז עד נפתלי בנט: פליטות פה לא מכריעות בחירות

בסופו של דבר היה לכך אפקט בומרנג, אבל בתחילה הסתערו בליכוד ביתנו כמוצאי שלל רב על דברי נפתלי בנט ב"משעל חם" לגבי הסרבנות. בעשותם כך, נראה שאנשיו נבנו על אחד המיתוסים הוותיקים במערכת הפוליטית המקומית – המחשבה שפליטת פה אחת יכולה להכריע קמפיין שלם.

כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013

תחילתו של מיתוס זה, כמובן, ב-1981, אז נפלטה האמירה "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא" מפיו של דודו טופז בעת עצרת בחירות של המערך. מנחם בגין, כפי שרק הוא ידע לעשות, השכיל לתעל לטובתו את הטלטול הלא זהיר הזה של השד העדתי. בסיכומו של דבר, הליכוד בראשותו סגר פער של כשלושים מנדטים בסקרים – וניצח את הבחירות.

אבל האם באמת הניצחון הזה הושג כתוצאה מן האמירה הידועה לשמצה והשלכותיה? הפער בין הליכוד למערך הלך ונסגר בכל מקרה, והיו במערכת הבחירות ההיא עוד שלל נקודות מפנה, ובראשן כמובן הפצצת הכור העירקי שהיטיבה עם מפלגת השלטון. איש מעולם לא הוכיח כי למשפט של טופז על ה"צ'חצ'חים" הייתה השפעה ניכרת, אם בכלל.

מה עוד, כי במערכת הבחירות הבאה, ב-1984, לא היו פליטות פה מסוג זה, וגם לא היה בגין שינצל אותן. מה שכן היה הם מאות הרוגים במלחמת לבנון ומאות אחוזי אינפלציה משתוללת, ובכל זאת השמאל לא השכיל לנצח ולהרכיב ממשלה בכוחות עצמו – מה שמלמד כי הוא סבל באותן שנים מנחיתות מושרשת מול הימין, ובלי קשר לנזקים של טופז, לא היה לו שום סיכוי לגבור עליו.

ובכל זאת, המערכת הפוליטית המשיכה להאמין בכוחן המטלטל של פליטות פה ולחפש אותן. אך בשנים שלאחר מכן, האמירה המשמעותית היחידה במהלך קמפיין הייתה דווקא חיובית והייתה לה גם השפעה כזו: יצחק שמיר הפתיע במהלך עימות 1988 ואמר כי ישאף לכונן ממשלת אחדות עם המערך, מה שזיכה אותו בנקודות בדרך לניצחון.

רק ב-1999 הגיעה הזדמנות לשחזר את פרשת ה"צ'חצ'חים", ועוד באופן מדויק להפליא: שוב השמאל למד שעדיף לו לא להניח לבדרנים לפתוח את הפה, שכן במהלך עצרת בחירות של "ישראל אחת", כשלושה שבועות בלבד לפני ההליכה לקלפי, הכריזה תיקי דיין בפטרונות כי תומכיו של נתניהו אינם אלא "אספסוף". הליכוד, שהלך ואיבד אז את אחיזתו בשלטון וחיפש כל דרך כדי לסגור את הפער בסקרים מול השמאל, הסתער על האמירה הזו בהתלהבות עוד יותר גדולה מכפי שנעשה עתה במקרה של בנט.

בהתאם לזאת, הודפסו וחולקו חולצות "אני אספסוף גאה" ועלו לאוויר תשדירים מניפולטיביים, שנערכו כך כדי שייראה כאילו ברק צוחק מן האמירה של דיין. הכל היה מוכן כדי להפוך את פליטת הפה הזו לנקודת התפנית הגדולה של בחירות 1999, אבל מובן שזה לא קרה, ודבר כבר לא עצר את השמאל בדרכו לניצחון.

אפילו שתי התבטאויות קודמות ובעייתיות הרבה יותר לא מנעו זאת ממנו – הראשונה, ברוחם של טופז ודיין, הגיעה ב-1998 מפיו של אורי אור, שדיבר סרה בעדה המרוקאית בעת ראיון ל"הארץ". זה גמר לו אישית את הקריירה, אבל "ישראל אחת" ידעה להיפרע ממנו כך שלא תהיה לזה השפעה רחבה יותר.

השנייה, שמבחינת הנסיבות מזכירה את זו של בנט, הייתה כמובן האמירה המפורסמת של ברק בראיון לגדעון לוי, לפיה "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". זה קרה כשנה לפני הבחירות, אך הימין בכל זאת ניסה לעורר מחדש מהומה סביב ההתבטאות לקראת רגע האמת.

גם זה לא עבד. בסופו של דבר, העליונות שצבר ברק לעומת נתניהו הייתה חזקה ועמוקה מכדי שתתפורר באשמת אמירה בודדה כלשהי, או אפילו בשל חיבור בין כמה כאלה. בתום ההצבעה, התברר כי רק לפליטת פה אחת הייתה השפעה על התוצאות, והיא יצאה מפיו של ראש ממשלת הימין עוד ב-1997: אותה לחישה מפורסמת של ביבי לאוזניו של הרב כדורי, ולפיה "השמאלנים האלה כבר מזמן שכחו מה זה להיות יהודים".

אך בניגוד לפליטות הפה של דיין וברק, למשל, האמירה הזו לא נתפסה כמבודדת ונטולת הקשר – היא הייתה סמל לאופיו הפלגני של ראש הממשלה באותה עת, והציבור לא רתח עליה עצמה אלא על מה שייצגה. עובדה זו היא דוגמה נוספת לכך שלמרות מיתוס "הצ'חצ'חים" הרי שבישראל, בניגוד לארצות הברית, לשום דבר אף פעם אין רק הסבר אחד, ובהתאם לזאת מערכת בחירות לעולם לא תוכרע בידי התבטאות אחת.


לכתבות הקודמות בסדרה:
פתק בקלפי או יום שאנטי? הציבור מצביע ברגליים
חידון בחירות: תולדות הזיגזג - מה אתם זוכרים?
קולות מבוזבזים או הישג מדהים? תלוי באחוז החסימה
מגוש חוסם לגוש אגו: השמאל כבר לא יכול
ההיסטוריה מוכיחה: יציאה לקרב לא מבטיחה ניצחון בקלפי
מבן גוריון עד ברק: מפלגות כוכבים מתנפצות לרסיסים
הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא