אתמול בצהריים התבשרנו, כי תלמידי מדינת ישראל נמצאים במקום השביעי בציוני המבחנים הבינלאומיים במתמטיקה, שנערכו בשנה שעברה. אכן, בשורה מלבבת. במיוחד עבור שר החינוך, שמיהר להכריז, כי השיג את מטרותיו העלאת ציוני התלמידים.
אז מה רע? הציונים של תלמידי ישראל עולים, וזה סימן לשיפור בחינוך, לא? ממש לא. איך זה יכול להיות סימן לשיפור ברמת החינוך שמקבלים ילדינו, אם רמות האלימות של בני-הנוער ממשיכות לעלות? אם אחוז הילדים, השותים אלכוהול בשעות הפנאי, מתקרב באופן מפחיד ביותר למספר תלת-ספרתי? אם מורות ומורים יודעים, שכל תפקידם הוא "לשפר את ציוני התלמידים?" אי אפשר לדבר על שיפור ברמת החינוך, פשוט מפני שכל הסיפור הזה הוא לא חינוך.
המבחנים הבינלאומיים אינם הבעיה. זה טוב לדעת איפה אנחנו נמצאים ביחס לעולם. גם במתמטיקה, גם במדעים ובוודאי שבקריאה. אבל מה עם תחומים אחרים? מה לגבי כבוד לזולת, אחווה, נאמנות, חשיבה ביקורתית, ועוד רשימה ארוכה ארוכה של ערכים, שכולנו היינו רוצים שילדינו ירכשו? הרי גם לגביהם היינו מאד שמחים לדעת, איפה נמצאים ילדינו ביחס לעולם.
למה אין מבחן משווה לאלו? פשוט מפני שאת ליבת העשייה החינוכית אי-אפשר למדוד במספרים. אי-אפשר לקחת סדרה אינסופית של רגעים קטנים, רגעי מפגש בין מורה לתלמידים, ולכמת אותה. בסופו של התהליך החינוכי, התוצר הוא דבר, שפשוט לא ניתן להשוואה. לא מדובר רק במבחנים הבינלאומיים. מדובר באופן כללי בנטייה לרדד ולצמצם את המעשה החינוכי לכדי סדרה של מספרים. זה בא לידי ביטוי בדרישה לבחון ולבחון ולבחון, וכך גם בניסיון של משרדי החינוך והאוצר לקשור את שכר המורים בהישגי תלמידיהם.
הפערים מהגבוהים בעולם
אז המספרים לא מספרים את כל הסיפור. זה כל-כך נורא? אם זה היה נגמר בזה, אז אולי לא. אבל כשמסתכלים על המספרים מקרוב, רואים שבניגוד לאמירה הידועה, הטבלה כן משקרת. טוב, אולי לא הטבלה, אבל השר שמתאר אותה דווקא כן. כי אם מסתכלים לעומק על המצגת של משרד החינוך עצמו, רואים שם גם לא מעט נתונים מטרידים מאד: הפיזור בהישגי התלמידים בישראל, בכל התחומים, הוא מן הגבוהים בעולם. פיזור? סליחה, התכוונו לומר פערים. המרחק בין התלמידים החזקים והחלשים בישראל הוא עצום. ומה שעוד יותר גרוע, הפער בציונים נמצא במתאם עם המצב הכלכלי-חברתי של ההורים.
שלא תהיה טעות. אני שמח שיש שיפור בהישגי התלמידים שלנו במבחנים הבינלאומיים. באמת שמח. אבל לא בשביל שר החינוך. אני שמח בשביל כל אותם מורות ומורים, שעבדו לילות וימים בארבע השנים שחלפו מאז המבחנים המשווים הקודמים, כדי להגיש לשר החינוך את ההישג הזה על מגש. המורות והמורים, ששר החינוך שלנו, השר הממונה באופן ישיר עלי ועל עבודתי, לא טרח להזכיר בנאומו אפילו פעם אחת. רק, ואני מדגיש רק בזכות עבודת הקודש שעשו הנשים והאנשים בשטח, אלו שבאמת פוגשים את התלמידים, יכול היה שר החינוך להתגאות אתמול בתוצאות הללו, עם ולמרות שלל הבעיות הטמונות בהן עצמן.
אז כן, אתמול פורסמו תוצאות המבחנים הבינלאומיים של תלמידי ישראל. אבל אתמול קרה דבר נוסף, שאותי מרגש הרבה יותר. המורות והמורים של התלמידים הללו קמו ואמרו, שנמאס להם להיות שקופים. נמאס להם להיות מודרים מהשיח הציבורי על חינוך, נמאס להם להיות האחרונים ששואלים אותם איך צריך לעשות חינוך. אתמול הקימו 150 מורות ומורים את הגרעין הראשון של "תנועת המורים מחנכים. מורים דרך", והם מתכוונים לעמוד מאחורי השם: אנחנו לא מפעילים של מכונות ציונים. אנחנו מחנכים, ואנחנו רוצים להורות את הדרך.
הכותב הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון 'ברנקו וייס' בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים