אישום נגד ליברמן יהיה תקדימי ובלתי סביר

הכותרות מבשרות לנו שלאחר כעשר שנות חקירה, ייסגר התיק המרכזי נגד שר החוץ, אביגדור ליברמן. התיק ייסגר, כך מסתמן, עקב נימוקים מקצועיים משפטיים, המובילים למסקנה שאין מספיק ראיות נגד השר הנכבד.

לעומת זאת, בתיק אחר שוקל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להגיש נגד השר אישום. מדובר בפרשה שבה הורשע לא מכבר זאב בן אריה, שגריר ישראל לשעבר בבלארוס, בכך שמסר לליברמן מידע מסווג אודות חקירתו, שהגיע אליו בתוקף תפקידו.

מדיווחי התקשורת עולה כי השגריר ביקש מהשר להתמנות לתפקיד של שגריר במדינה נוספת. השר הפנה אותו אז, על פי החשד, לוועדת המכרזים של משרד החוץ, שבה כיהן כיו"ר חבר מפלגתו וסגנו, דני אילון. השר, אם כן, הפנה את בן אריה למהלך הרגיל של מינוי שגריר ולכאורה לא גמל לשגריר טובה על כך שהעביר לו את החומר.

מה, אם כן, הפסול הפלילי בתהליך? הטענה היא, שהשר צריך היה להתנהג כאחרון הטהרנים, לגלגל את עיניו לשמיים ולגלות לוועדת המכרזים, כי בן אריה אינו ראוי לתפקיד הרם, כיוון שהעביר לשר מידע שאמור היה לשמור בסוד. לדעת חלק מאנשי משרד המשפטים, התנהגות זו של השר מהווה הפרת אמונים.

מסתמן: כתב אישום נגד ליברמן בפרשת השגריר

כאמור – המידע לעיל נמסר על ידי העיתונות, וכותב שורות אלה אינו מכיר את תיקו של השר מעבר לכך. בהנחה שהעובדות נכונות, מדובר בתיק תקדימי, מיוחד ובלתי רגיל. אם יוגש נגד השר כתב אישום בנסיבות אלה, או אז – תנסה הפרקליטות להאשים אותו לא בשל מעשה שעשה, אלא בשל מחדל. מחדל דינו אמנם כדין מעשה (על פי חוק העונשין), אולם רק בעת שקמה חובת עשייה כנגד המחדל.

אם כן – האם קיימת בדין חובה כזו? לדעתי אין הגיון בכך שהשר ימסור לוועדת המכרזים מידע שעשוי להפליל אותו בעבירה כלשהי. אין הגיון בכך שכל אדם (אביון ודל או נישא מעם), "יתנדב" למסור לרשויות מידע, שיסבך אותו בעבירה קלה כחמורה.

מדובר לא רק באינסטינקט מולד, אלא גם בזכות משפטית יסודית – עליה נכתבו תילי תילים של מאמרים, מאסות וספרים. זכותו של אדם לשתוק, כאשר תשובותיו עשויות להפליל אותו. זכותו של כל עד בבית המשפט, שלא למסור מידע שמפליל אותו – אלא אם כן יעניק לו בית המשפט חסינות בגין המידע שימסור.

העמדה לדין של השר ליברמן בנסיבות אלה תתנה את זכותו היסודית של כל אדם אם כן. היא תהיה מוגזמת, לא צודקת, טהרנית ותניח רף בלתי סביר להתנהגות נבחרי הציבור שלנו. היא תהיה בבחינת תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה ותהיה מנותקת לחלוטין מדרך ההתנהגות הטבעית של כל אדם.

מדע המשפטים אמור לשקף את ההתנהגות האנושית. הוא אמור להשתלב בה ולהיות "מציאותי" וניתן ליישום. הגשת כתב אישום שאלה עובדותיו – תגרום לתוצאה הפוכה לחלוטין. היא תהיה מנוכרת למציאות הנוהגת, לא טבעית ולא הגיונית ותפגע באמון, המועט לצערי, שרוכש הציבור לגופי התביעה. העמדה לדין כזו תזמין טענות מקדמיות כבדות משקל, אשר עשויות לגרום לכך שבית משפט שעיניו בראשו יחליט שלא לנהל את הדיון כלל ולסתום עליו את הגולל, מיד לאחר הגשת כתב האישום.

יחד עם זאת, הנסיבות מותירות בנו תחושה קשה. שר נכבד כל כך קיבל מידע אודותיו משגריר, אשר מנסה לשאת חן בעיניו – ולמרות זאת אינו מכשיל את מסלול מינויו של אותו אדם לשגריר במדינה נוספת. הוא אמנם לא מתערב לכאורה בהליך המינוי (שאז היה מדובר בעבירה ברורה ומובהקת), אך הוא מאפשר לו להתמנות לשגריר – למרות מעשיו, הפליליים ללא ספק.

המשפט הפלילי הוא כלי מוגבל. אין הוא יכול לפתור את כל מכאובינו ואת כל הפגמים והלקויות בהתנהגות נבחרינו. לעיתים יש לסמוך על הציבור בלבד. צריך להציג בפניו את העובדות בבהירות – ולהניח לו לשפוט את השר המכובד בבחירות לכנסת, שיתקיימו עוד מעט.

עו"ד עפר ברטל עוסק בעבירות צווארון לבן ובמשפט פלילי במשרד ברטל כהן