"הטנק הראשון חטף שלושה טילים. היו צרחות בקשר"

מפקדי וחיילי חטיבת הצנחנים, שלחמו במלחמת לבנון הראשונה, יתאספו בשבוע הבא בפארק הלאומי ברמת גן, לעצרת לציון שלושים שנה למלחמה. בכיר הנואמים יהיה הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ. בחודשים הראשונים של המלחמה, גנץ שהה בארצות הברית והשתתף בקורס של המארינס, ושב ארצה כדי להחליף מפקד פלוגה שנפצע. עוד הוזמנו לאירוע מפקדי החטיבה לדורותיהם, והלוחמים שסייעו לצנחנים לפשוט על ביירות, ובהם מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף איתן דנגוט – אז מפקד סוללת ארטילריה, חוקרי שבויים ואנשי חיל הים שהנחיתו את הכוחות בחופי צידון.

חטיבת הצנחנים ספגה במלחמה 35 אבידות, ו-14 לוחמים שסופחו לחטיבה נהרגו גם הם. סגן מפקד גדוד אפעה, דוד כהן, היה הקצין הבכיר ביותר בחטיבה שנהרג בקרבות. בן 26 היה במותו.

קצינים רבים מחטיבת הצנחנים של אותם הימים התקדמו בסולם הדרגות, והשבוע הם שחזרו בעבור וואלה! חדשות את הרגעים שנחקקו בזיכרונם ממהלך המלחמה.

תת-אלוף (מיל') יובל חלמיש, לשעבר קצין המודיעין הראשי, שימש בזמן המלחמה קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים והיה יד ימינו של מפקד החטיבה דאז, האלוף (מיל') יורם (יה-יה) יאיר. לדברי חלמיש, תוכניות המלחמה הורכבו ונלמדו מדי יום משום שלא היה ברור כיצד הקרבות יתפתחו. עם זאת, הוא מספר, הרגע שבו חשש יותר מכל לחייו לא היה באחד הקרבות הסוערים אלא בזמן סיור בביירות שערך יחד עם אנשי הפלנגות, המפלגה הנוצרית ששיתפה פעולה עם ישראל.

"ב-13 ביוני, אחרי שהתקדמנו בלחימה, הייתי לנסוע יחד עם יה-יה ועם נציגי הפלנגות לביירות, כדי לאסוף מודיעין ולבחון צירי הגעה", הוא נזכר. "יה-יה הסביר לי שהוא חייב להישאר בשטח כי רפול ואריק (הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון, א"ב) צריכים להגיע לביקור. נסעתי יחד עם אנשי הפלנגות. הגענו כמעט עד ארמון הנשיאות והתחלתי לרשום איתורים מיוחדים (מוקדי סכנה אפשריים, א"ב) ולסמן אותם על המפה תוך כדי שאנחנו עוברים טנקים סוריים. זה היה הקטע הכי מפחיד במלחמה בשבילי, כי הייתי אתם לבד. ישב אתנו בג'יפ אלי חובייקה, אחד מבכירי הפלנגות שמונה מאוחר יותר לשר ושמו נקשר לאירועי סברה ושתילה".

מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו, היה בראשית המלחמה קצין מבצעים בחטיבת הצנחנים. "חלק גדול מהלוחמים הגיע עם מעבורות מהים, ואנחנו הגענו עם מסוקי היסעור. אני זוכר שבלילה הראשון נחתנו מעבר לנהר האוואלי, מצפון לצידון, ממש בשפך שצמוד לחוף. הטיסה הייתה מפחידה מאוד. המסוק היטלטל, ובכל מסוק היה גם ג'יפ. הרגשנו חוסר אונים אל מול רעשי הלחימה מסביבנו. אתה באוויר בתוך מסוק ולא יכול להילחם. ברגעים מסוימים חשבנו שכבר לא ננחת ושיפגעו בנו. פתאום דלת המסוק נפתחה ונכנסו ישר לתוך המלחמה. ירי, פיצוצים, פצועים, רופאים - הייתה כבר לחימה של ממש של הלוחמים שהגיעו מהים. לאורך כל המלחמה היו הפצצות. חלקן של חיל האוויר, שהפציץ אותנו בירי דו-צדדי. באותם הרגעים מלוות אותך תחושות קשות מאוד". לדברי דנינו, רגעים קשים רבים נרשמו בפתיחת המלחמה. "אחד מהם היה כשדיווחו בסוף השבוע הראשון שהסמג"ד דוד כהן מדימונה נהרג. זו הייתה תחושה נוראית".

האלוף יצחק (ג'רי) גרשון, מפקד פיקוד העורף לשעבר, מספר: "הייתי מפקד הפלוגה הראשון שהגיע לחוף. הנחתת התקרבה, והפגיזו אותנו בקטיושות. אני לא בחור גבוה וכשירדתי למים הם הגיעו לי עד הצוואר. ככה התחלתי את המלחמה. להוביל שמונים חיילים למלחמה הזו, אין לזה אח ורע בעוצמות וביכולת שלך להנהיג לוחמים. דופק גבוה; אתה דרוך ונחוש לבצע את המשימה שנתנו לך ויהי מה. במלחמה אתה יודע איך אתה נכנס, לא איך אתה יוצא.

"אחרי כמה ימים אנחנו מגיעים לדאמור. איגפנו את החה"ן, את סיירת צנחנים ואת יחידת עורב של החטיבה, השתלטנו על גבעה ואז קיבלנו הודעה על מחלקת קומנדו סורי שמתקדמת לעברנו. ניהלנו אתם קרב והצלחנו להרוג 14 חיילים. בחקירה של חלק מהשבויים התברר שהם פלוגת אוגוסט 81'. הלוחמים שלי היו ממחזור מאי 81'. צעירים מהחיילים שלי. שאלתי אותם, למה אתם הולכים מזרחה? אז הם השיבו לי שהמ"פ שלהם הלך להזעיק עזרה ולא חזר. זה ההבדל החשוב ביננו לאויב. אני זוכר במדויק מה אמר יה-יה למפקדים לפני המלחמה: 'לא צריך מח"ט. כל מ"פ הוא מח"ט'. ככה הכינו אותנו, ככה באמת הרגשנו וככה סיימנו את המלחמה. במבט לאחור, הכינו אותנו היטב".

ראש אגף התנועה במשטרת ישראל, ניצב ברונו שטיין, היה סמל בפלוגת חיל ההנדסה הקרבית (חה"ן) של חטיבת הצנחנים. "הלכנו ברגל לא מעט אחרי דורון אלמוג (שהוביל את גדוד הסיור של החטיבה, א"ב) ויחד אתו הגענו לארמון הנשיאות בביירות. כולם היו מרותקים מהמראה", הוא מספר על רגע אחד שהותיר בו חותם. "רגע אחר הזוי שאני זוכר מהמלחמה הוא הרגע שהגענו לחוות טבק באזור העיר דאמור, 20 קילומטר מביירות. יה-יה נתן פקודה לכולם להתקלח אחרי כמעט ארבעה ימי לחימה. כולם עם זיפים, מסריחים מאבק שריפה, זיעה, פיח ולכלוך, ופתאום מקלחת עם צינורות כיבוי, וכולם מסתובבים עירומים בשטח. זה שיפר מאוד את ההרגשה. התמונה הזו של סדר, משמעת וניקיון הייתה מראה פסטורלי באמצע המלחמה".

האלוף (מיל') יורם (יה-יה) יאיר, שפיקד על הצנחנים, אומר כי למהלכים שיזמו מפקדי החטיבה הייתה השפעה מכרעת על צה"ל כולו. "רגע אחד מיוחד התרחש מצפון לצידון, לפני העיירה דאמור השולטת על ציר החוף בואכה ביירות. היינו לאחר שלושה ימי לחימה מצפון לצידון, בהמתנה לאוגדות שיעברו את הפקק של העיר ויחברו אלינו. לפנינו העיירה דאמור, ורצועת חוף צרה מאוד הנשלטת מהרכסים שמעליה. אני מרגיש מאוד לא נוח עם המצב הזה. כל צה"ל הגדול ייכנס לצוואר הבקבוק הזה, שקל לחסום אותו. מקדימה ינועו שתיים-שלוש פלוגות טנקים ומאחור טור ארוך, זנב שלא יצליח להביא לידי ביטוי את עוצמתו.

"הלילה ירד. ביקשתי מכולם לישון ולצבור כוחות. המחשבה על צוואר הבקבוק לא נתנה לי מנוח. כולם נופלים שדודים מעייפות, ואני יושב לבד על המפה ומחפש דרך לעקוף אותו. בשלוש לפנות בוקר יש לי תוכנית. כולם עוד ישנים ובא לי לצרוח 'יש'. מצאתי את הפתרון. ככה נולדה תוכנית האיגוף ההררי העמוק. החלטתי שהחטיבה תעלה מזרחה בציר ההררי הקשה והמפותל, ותגיע לביירות באיגוף עמוק כשהיא עוקפת את רצועת החוף. החטיבה תתקדם בנתיב שאורכו עשרות קילומטרים במקום 12 במסלול המקורי של ציר החוף הקצר אך המסוכן. האמנתי שכך נביא לידי ביטוי את האופי ה'צנחני' שלנו - נתמרן ונפתיע.

"ברגע שמצאתי את הפתרון, הייתה לי תחושה של הקלה. יצאתי החוצה מצאתי בגן צינור מים. בארבע בבוקר עמדתי עירום תחת זרם המים הקרים. הוספתי גילוח דו-סטרי והרגשתי אדם חדש. הערתי את כולם ופקדתי עליהם להתקלח ולהתגלח עם צינור המים. החבר'ה לא הבינו מה עקץ את המח”ט, אך כשעלה השחר ראיתי את כולם מתקלחים ומתגלחים. היה חשוב לי שנקבל את שאר האוגדות כשאנחנו נקיים ומסודרים.

"בזכות התוכנית הזו, החטיבה הגיעה ראשונה לביירות, וכל הכוחות שנתקעו כצפוי בצוואר הבקבוק של ציר החוף, הסתובבו ונעו לביירות בנתיב ההררי שהחטיבה פרצה".

מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב בדימוס משה קראדי, היה סגן מפקד פלוגת הקשר של חטיבת הצנחנים. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה הוא אושפז בבית החולים תל השומר משום שחלה בצהבת. "אחרי כמה ימים אני שומע שעולים ללבנון", הוא נזכר. "עזבתי את הכל וברחתי. אני חושב שעד היום אני רשום שם כנפקד". קראדי נמנה עם החיילים שנחתו באמצעות מסוקים. "עם הנחיתה הפציצו אותנו בפצצות מרגמה. איך שנחתנו, קיבלנו הנחייה להמתין במבנה נטוש על החוף. פתאום אני רואה שם את קצין השלישות החטיבתי, רב-סרן אבן פז, ואני שואל אותו מה הוא עושה שם. הוא מצביע לי על אחד החדרים ואני רואה שם גופות מכוסות בשמיכות עם נעליים שחורות. לוחמים שסופחו לגדוד ונהרגו עם הכניסה ללבנון. זה היה עבורי ההלם הראשון. האות לתחילת המלחמה".

קראדי מודה שהיו במלחמה גם רגעים מצחיקים. "ישבנו בארמון הנשיאות בביירות ופתאום הגיעה פקודה לא לשתות מהמים בלבנון מחשש להרעלה, ולחכות שיגיעו בקבוקים מישראל. היה מחסור אמיתי במים. באחד הימים נסעתי על קומנדקר עם שני מילואימניקים לדיון אצל מפקד האוגדה עמוס ירון ופתאום נהג סמי-טריילר מאותת לנו. הוא שאל היכן ממוקמת מפקדת האוגדה והמילואימניקים שאלו מדוע. הנהג השיב שהוא עמוס בבקבוקי מים לפריקה. המילואימניקים שהיו איתי כיוונו אותו למפקדת הפלוגה בטענה שזוהי מפקדת האוגדה, ושם הוא פרק את כל הבקבוקים. בדיון אצל מפקד האוגדה אני שומע את קצין האספקה מתלונן שמהבוקר הוא ממתין לאספקת המים. ארגזי הבקבוקים הוסתרו מאחורי 'שמשונית' והספיקו לחודש שלם".

ראש עיריית ירושלים, רס"ן (מיל') ניר ברקת, היה מפקד פלוגה של לוחמי מחזור נובמבר 81' בגדוד אפעה. "עברנו שורה של קרבות, אבל אחד מהם זכור לי יותר מהאחרים באופן משמעותי. זה היה באזור הכפר כאבר שמון. הפלוגה שלי אבטחה את האזור הצפוני-מזרחי של החטיבה באמצעות אחיזה בשלוש גבעות. כל מחלקה אבטחה גבעה. בשלב מסוים מפקד מחלקה 3 אמר לי בקשר שהוא מזהה במרחק של מאה מטר מחלקת לוחמי קומנדו סורי. מיהרתי לארגן את הכוח שלי ולנוע לעברו. הוא דיווח לי שוב שהם קרובים מאוד, ואישרתי לו לפתוח באש. היה שם קרב לא פשוט. הרס"פ שלי משה אחרק, חטף כדור בראש.

"הסתערנו על המבנה בו הסתתרו חלק מלוחמי הקומנדו הסורי. השלכנו רימונים אבל הם ירדו למפלס התחתון. בקרב רימונים ויריות הצלחנו להרוג 13 לוחמים סורים.

"התחלנו לטפל באחרק רק אחרי שסיימנו את הקרב. הוא נפצע אנושות. העלינו אותו על אלונקה והתחלנו לנוע כמו בסרטים, במהירות, לאזור שבו יכולנו לפנות אותו באמצעות מסוק – עניין של כמה קילומטרים על אדמת טרשים. זה היה אירוע לא פשוט. חטפנו פצצות ממרגמות ולא יכולנו להנחית מסוק. דילגנו עם ג'יפ לנקודה נוחה יותר, ומשם הוא פונה לבית חולים בישראל שלוש שעות מרגע הפציעה. אחרק היה אחד מהפצועים הקשים של מלחמת לבנון. אבל עם המון רצון הוא השתקם, התחתן והביא ילדים לעולם.

"הפלוגה שלי הובילה קרב משמעותי שהוריד את החשק למחבלים להתקרב לגזרה שלנו. הם הופתעו מהחתירה למגע שלנו. הפלוגה הזו הותירה את חותמה על המלחמה והפכה בעבורי למתנה אחת גדולה. עד היום אנחנו בקשר, נפגשים מדי שנה והקשר בינינו, כולל עם אחרק, משפחתי וחם".

האלוף (מיל') דורון אלמוג, אחד מגיבורי מלחמת לבנון הראשונה, שהצעיד את פלוגת החבלה הסיירת והעורב של חטיבת הצנחנים לאורך 70 קילומטרים בציר החוף, נזכר השבוע בערגה בקרב ביום הרביעי למלחמה. "יש קטע אחד שאנחנו שוכבים במארב באזור הכפר מתא", הוא מספר. "שכבנו בשטח נחות והתקדמנו לכפר לבנוני נוסף כי חשבנו שאין שם אויב. עם הכניסה לשם חטפנו אש מקלעים וטילי אר.פי.ג'י. צ'ץ (כינויו של יוסי מורג, א"ב), מפקד גדוד הטנקים עלה מולי בקשר ודיווח שהטנק הראשון חטף שלושה טילים והיו צרחות נוראיות בקשר. צ'ץ הסביר לי שהוא לא יכול להתקדם. נתתי אישור לפתוח באש והתחלתי לבצע איגוף מדרום למחבלים. פלוגת חה"ן נכנסה לחורש ונתקלה גם היא במחבלים. סיירת הצנחנים נשלחה לאגף את המחבלים משמאל ונפתחת לעברה אש מהבתים הגבוהים. צ'ץ התחיל להתקדם וככה בעורמה ותחבולה הצלחנו להפוך את הקערה. עלינו לבתים גבוהים והתחלנו לפגוע בהם. היו הסתערויות מדהימות שלנו וקרבות מטווחים של 50 מטר, 10 מטרים, חמישה מטרים. כשהשטח נקי, יורד צ'ץ מאחד הטנקים, כשעל הכביש שלוש גופות של מחבלים, ומצדיע לי. הצלחנו להרוג בקרב הזה שלושים מחבלים ופגענו בלא מעט כלי רכב ונגמ"שים. אחרי שהלכנו 70 קילומטר עד ביירות, איבדתי שני לוחמים וכל השאר נפצעו באורח קל, אבל הרגנו למעלה מ-150 מחבלים".

לקריאה נוספת
30 שנה אחרי: צפו בסרט על מלחמת לבנון
30 שנה למלחמת לבנון: בנו של השגריר ארגוב נזכר

לפנייה לכתב אמיר בוחבוט: amirbohbot@walla.co.il