בצהרי ה-3 ביוני 1982, עמד גדעון ארגוב במטבח ביתו בסטנפורד, קליפורניה, ובישל פסטה, כשקיבל שיחת טלפון ששינתה לעד את חייו. "'שמעת חדשות?' שאל אותי חבר מקומי, ואמר לי מיד לפתוח את הרדיו. 'משהו קרה לאביך'", שחזר ארגוב השבוע את הרגע שבו התבשר על ניסיון ההתנקשות בחייו של אביו, שלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון. "אז התחילו הטלפונים. כעבור זמן קצר, עליתי על טיסה ללונדון להיות עם המשפחה". בעוד ארגוב ישב בבית החולים בלונדון לצד אביו, שניצל מניסיון ההתנקשות אך שהה בתרדמת, סבל מנזק מוחי חמור ונותר משותק לצמיתות, בישראל התקבלה ההחלטה הדרמטית על הפצצה מסיבית של מתקני אש"ף בדרום לבנון.
30 שנה חלפו מאז היום הגורלי ההוא, בו הצטרפה משפחת ארגוב למשפחת קורבנות הטרור הישראלי, והדרג המדיני בישראל ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ושר הביטחון, אריאל שרון קיבל ההזדמנות המיוחלת לפתיחה במבצע לסילוק אש"ף מלבנון. היום, מדגיש ארגוב הבן כי הקישור ההיסטורי בין ניסיון ההתנקשות באביו לבין סיבת הפתיחה במלחמה, שנצרבה בחלקים מסוימים של התודעה הישראלית כמלחמה מיותרת שהובילה ל-18 שנה של שקיעה ישראלית בבוץ הלבנוני - מוטעה. "אבא שלי בכלל נפגע מארגונו של אבו נידאל שלא רק שלא היה קשור לאש"ף או לערפאת בכלל, הוא בעצם רצה לחבל בו", אומר ארגוב, כיום בן 57, יו"ר חברת הטכנולוגיה "אנטגריס" וחי עם משפחתו בבוסטון, ארה"ב. "זו הייתה העילה שממשלת בגין ושר הביטחון דאז השתמשו בה על מנת להצדיק פלישה ישראלית, שמטרתה הייתה להחליף את השלטון בלבנון, אחרי תקופה ארוכה של התקפות על ישראל. היום זה ברור לחלוטין. זה נגמר בצורה עגומה, אבל אין ספק שזו היתה המטרה האסטרטגית של ישראל באותה תקופה".
"הדובר המועיל ביותר של ישראל בוושינגטון"
לאחר ניסיון ההתנקשות של המחבלים הפלסטינים, ארגוב האב, שנחשב לאחד מהדיפלומטים הבולטים בשנותיה הראשונות של ישראל, ואף זכה לתואר "הדובר המועיל ביותר של ישראל בוושינגטון" מפיו של שר החוץ האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, נותר פגוע מוחית ומשותק לחלוטין, וב-21 השנים שלאחר הפציעה, שכב ארגוב בבית החולים הדסה הר הצופים. אשתו של ארגוב, חוה, שהלכה לעולמה ב-2002, ושלושת ילדיו, ליוו את אביהם, במה שבנו מכנה "חיים מאוד עלובים ומאוד עצובים".
ארגוב הבן מדגיש, עם זאת, את הסיוע והתמיכה הרבה לה זכו בני המשפחה מחברים, שביקרו בתכיפות בבית החולים. במרוצת השנים, דווח על דעות פוליטיות שונות שהביע ארגוב בפני חבריו, למרות הפגיעה המוחית, אך לדברי בנו, "בחלק מהזמן הוא היה צלול, אבל תלוי מתי. לעתים מאוד, ולעתים בכלל לא. מן יום אסל יום בסל כזה". עם זאת, ארגוב מדגיש כי המשפחה הצליחה להבין במידה מסוימת את עמדותיו על המתרחש: "קראו לו עיתונים והוא ראה טלוויזיה, ובמידה מסוימת בוודאי שהיה ער למה שהתרחש במדינה לאחר פציעתו. לפעמים יותר ולפעמים פחות".
היתה לו ביקורת על המלחמה ועל הכריכה של ניסיון ההתנקשות בו לכניסה הישראלית ללבנון?
"אני לא יודע להעריך את מידת היכולת שלו לחשוב בצורה מסודרת על המלחמה, אך מהיומנים האישיים שלו מהתקופה, שנמצאים ברשותי ומעולם לא פורסמו, הוא כותב דברים שהוא מעולם לא אמר בפומבי. כשגריר, תמיד הקפיד לדבר בתקיפות כשליח הממשלה ומתוך נאמנות למדיניותה של ישראל, אך מסתבר שהיו לו הרבה מאוד השגות, ספקות וביקורת לגבי מהלכים של הממשלה באותה תקופה. למשל, לאחר הפצצה של מטוסי צה"ל בביירות בקיץ 1981, הוא כתב דף וחצי ביומניו, בהם ציין כי הוא חושב שזה מעשה אווילי שלא יועיל לישראל מבחינה אסטרטגית בשום צורה. אני לא יודע לומר הוא חשב על המלחמה, כי הוא נותר פגוע מוחית בצורה קשה, אבל אם לשפוט לפי מה שהוא כתב על מדיניות אותה ממשלה בלבנון לפני המלחמה, לא נראה לי שהוא היה מסכים עם מה שקרה. היום אחרי כל מה שקרה - בוודאי שלא".
"האמרה 'מצפון תיפתח הרעה' התחילה הרבה לפני מלחמת לבנון"
כבן לדיפלומט, שבילה חלק ניכר משנות ילדותו בניכר, איום הטרור לא היה זר למשפחת ארגוב, אך הוא מודה כי "לא פעם ולא פעמיים חלף לי בראש מה היה קורה אילו. באופן תיאורטי, תמיד הכרנו את זה. כל דיפלומט ישראלי חי תחת איומים רק בשנה האחרונה ראינו מקרים בהודו ובאסיה", אומר ארגוב, ומדגיש כי משפחתו מקפידה להשתתף מדי שנה בטקסי יום הזיכרון במשרד החוץ, "שבמסגרתם זוכרים את אותם דיפלומטים ישראלים שנהרגו ממש בגלל עבודתם ובגלל היותם ישראלים. היינו מודעים לזה מאוד", הוא אומר. "אבי היה שגריר מאוד פעיל, שדיבר בפני קהלים רבים. הוא היה תקיף מאוד בדעותיו ונודע ביכולתו להגן על ישראל גם בפני קהלים עוינים. גם לפני 30 שנה, מצבה של ישראל בעולם ובאירופה לא היה קל, אבל אבי היה מתייצב ומדבר בתקיפות, וידענו שזה חלק מהסיכונים הנלווים לתפקיד. זו לא הייתה תקופה קלה - האמרה שמצפון תיפתח הרעה לא התחילה עם מלחמת לבנון הראשונה אלא הרבה לפני זה, ואבא - כמו כל דיפלומט ישראלי - עסק בזה".
כיום, במקביל לעבודתו העסקית, מקדיש ארגוב הבן חלק ניכר מזמנו להנצחת מורשתו של אביו, שנפסקה באחת בירי שלושת המחבלים מטווח אפס בחניית מלון דורצ'סטר בלונדון. לפני כשבע שנים, הקים, בשיתוף עם נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה הפרופ' אוריאל רייכמן, את "תכנית ארגוב" למנהיגות ולדיפלומטיה, המכשירה מדי שנה כ-20 סטודנטים מצטיינים בשנת לימודיהם האחרונה לפעילות ציבורית, דיפלומטית וייצוגית לישראל ולעם היהודי בעולם. לדברי ארגוב, הוא רואה בכך שליחות לאומית - "הכשרת דור המשך שיעסוק באותה רמה ובאותה יכולת ודבקות במטרה, באותם נושאים שאבי עסק בהם".
הוא מדגיש כי "הבעיות של ישראל היום יותר מסובכות ממה שהיו אז, ומתחדד הצורך במגזר שיש לו מסירות ורצון להיות בסקטור הציבורי - לא רק במשרד החוץ אלא בכלל בשירות הציבורי". ארגוב מצטט את הספר "סטארט אפ ניישן", ומדגיש כי כפי שישראל הפכה למעצמת היי-טק ויזמות עולמית, כך יש לדרבן את אותם ישראלים בעלי כישורים יוצאי דופן להשתלב גם בשירות הציבורי.
"יש אנשים טובים בסקטור הציבורי בארץ אבל לא מספיק, ולא מספיק טובים. יש פה בעיות קשות מאוד, וחלק מהתשובה זה לעודד אנשים באותה רמה של יכולת שנכנסים לסקטור הפרטי או ליזמות להיכנס ליזמות ציבורית, לרוץ לראשות ערים, להשתלב כדיפלומטים בשירות החוץ ולהשתלב במשרדים ממשלתיים", הוא מדגיש, ומתגאה בהישגי התכנית, שכבר הכשירה למעלה ממאה בוגרים, שהשתלבו במשרות שונות בשירות הציבורי והדיפלומטי הישראלי. "אוריאל רייכמן אמר בשנה שעברה לסטודנטים של התכנית שבבוא היום מהתכנית הזו יצמח ראש ממשלה ישראלי, ואני בהחלט מאמין שהתכנית הזו תהווה חלק חשוב בשינוי דפוסים ובשינוי יכולת התפקוד של השירות הציבורי".
העיסוק בתוכנית משאיר את זיכרון אביך בחיים?
"בוודאי. כל יום. אם הוא שם למעלה ויש לו מושג, הוא בטוח מרוצה מזה. אני יכול לקבוע זאת בביטחון. יש כאן קרקע פורייה מאוד זה מקום שמגדל מנהיגים, וזה המקום שצריך להיות בו".
לפניות לכתבת: tal_sh@walla.net.il