בשעות הצהריים של ה-31 באוגוסט 1998 נכנסה אסתר מיכאלי למשרדו של סימן מיכל, בעל מפעל "סופרדרינק" באזור התעשייה עטרות שבירושלים. במשך כשלוש שעות שהתה במפעל, ודנה עם מיכל באפשרות שירכוש את המוסך שבבעלותה, ששכן בסמוך למפעל. בשעת ערב, כאשר מיכאלי התכוונה לעזוב, היא פתחה לפתע במסע ירי קטלני, מבלי כל סיבה נראית לעין. תחילה ירתה מיכאלי שלוש יריות לעבר מיכל, שנהרג. לאחר מכן היא יצאה מהמשרד, ירתה בבנו של מיכל, אורן, ובעובדת נוספת. בן נוסף, רמי, הגיע למקום והצליח להשתלט עליה, לא לפני שנפגע גם הוא מהירי. "אני מפחד שהיא תשתחרר ותנסה לחזור לכאן ולגמור את העבודה", אמר אורן מיכל לוואלה! חדשות. כעת ממתינים בני משפחת מיכל בחשש לקראת הכרעת בית המשפט בעתירה למנוע את שחרורה של מיכאלי, לאחר שריצתה 14 שנות מאסר בלבד.
מיכאלי הייתה דמות מוכרת באזור, וזכתה לכינוי "השריף של עטרות". זאת בשל העובדה שנהגה להסתובב באופן קבוע עם אקדח, שהיה ברשותה במסגרת פעילותה בתחום הביטחון באזור. כמה חודשים לפני הרצח סגרה את המוסך, והחלה לדון במכירתו. בערב הרצח, לאחר מספר שעות של משא ומתן, ביקש מיכל מבנו אורן שיסיע את מיכאלי הביתה. אחד העובדים הציע לעזור לה בנשיאת התיקים הכבדים שהיו ברשותה, אולם היא סירבה ואמרה לו שתיכף תגיע לרכב. הוא החל ללכת, ואז נשמעו היריות הראשונות.
"אני כבר עזבתי את המפעל והסעתי עובדים הביתה, כשאבא התקשר אלי וביקש שאחזור לקחת אותה. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי אתו", משחזר אורן. הוא לא שמע את היריות, והמתין ברכב למיכאלי. "היא באה אלי עם יד מאחורי הגב, ושאלה אם אני יודע איפה אבא. אחרי זה הכל נהיה שחור". מיכאלי ירתה בו שלוש פעמים - פעמיים בחזה ופעם ביד. ירייה נוספת פצעה קשה את העובדת שישבה לצדו. הוא הצליח לנסוע מהמקום, וכך הכדור האחרון שירתה לעבר ראשו החטיא. "אחרי זה היא חיכתה כמה דקות עד שאחי רמי יסיים את הסיבוב שלו במפעל, ואז ירתה גם בו. לפני זה היא גם ניסתה לשכנע אח נוסף להישאר במפעל, אבל הוא עזב. אין לי ספק שהיא תכננה את הכל מראש, ובאה למפעל במטרה לרצוח את כל המשפחה", הוא אומר.
"תוצאה של הפרעה נפשית חמורה"
עיקר משפטה של מיכאלי נסוב סביב מצבה הנפשי. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את טענותיה, וגזר עליה מאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר. בין השאר קיבלו השופטים חוות דעת פסיכיאטריות, שקבעו כי לא ניתן לקבוע כי היא סובלת ממחלת נפש, וכי חלק מהתנהגותה נועדה לצורך התחזות. אולם, בית המשפט העליון קבע כי למרות שמיכאלי "נקטה בטקטיקה של התחזות", אין מחלוקת כי היא סבלה מהפרעות נפשיות שהשפיעו על התנהגותה, וגם שלקחה כמויות גדולות של סטרואידים שמגדילים את הסיכוי להפרעה נפשית. בין השאר ציינו השופטים את העובדה שלא היה מניע ברור לרצח, כסימפטום להפרעה נפשית. "ההיתכנות של סתמיות המעשה - פרץ יריות בסוף שעות רבות של הידברות - מעורר חשד שהמעשה נעשה כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה", נכתב בפסק הדין.
לאחר שנקבע כי חלה אחריות מופחתת על מעשיה, גזר עליה המחוזי 25 שנות מאסר. היא ערערה שוב, ולפני ארבע שנים הפחית העליון את עונשה ל-20 שנות מאסר. בתחילת החודש, לאחר שריצתה שני שלישים ממאסרה ושש שנים לפני תום המאסר המלא, קבעה ועדת השחרורים של רשות בתי הסוהר שניתן לשחררה, בין השאר בשל מצבה הבריאותי של מיכאלי, המרותקת כיום לכסא גלגלים וסובלת משיתוק בצד שמאל של גופה. המדינה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, שצפוי למסור את החלטתו היום (ראשון). לטענת המדינה, מיכאלי עדין מסוכנת לציבור, מעולם לא לקחה חלק בהליך שיקומי ואין אינדיקציה לכך שחל "שינוי בעולם התוכן הפנימי ודפוסיה האלימים".
אורן, כיום בן 40, הצליח להשתקם מפציעתו הקשה. "היה לי נס", הוא אומר. הוא סבור כי מיכאלי אינה סובלת מבעיות נפשיות או בריאותיות, אלא שמדובר בהצגה שנועדה לסייע לה להשתחרר מהמאסר. "אנחנו מבינים שהיא תשתחרר מתישהו, זה החוק, אבל היא עושה מניפולציות כדי שירחמו עליה וזה מצליח לה. אין שום הסבר לכך שהיא בכסא גלגלים, היא לא עברה שיקום וזה מפחיד. אין לי שום סיבה לחשוב שהיא לא תנסה לחזור למפעל ולפגוע בנו", הוא אומר. "אני חושב שלא צריך לרחם על מי שרצח אנשים".
"אם היא תעבור שיקום אולי נחשוב אחרת"
אם לא ינוכה שליש ממאסרה של מיכאלי, היא צפויה להשתחרר בעוד שש שנים. בני משפחת מיכל מקווים שכך יהיה, ושבזמן הזה היא תעבור הליך טיפולי. "ככה לפחות יהיו לנו שש שנים של שקט, שנדע שהיא בכלא ואולי תעבור תהליכי שיקום. יכול להיות שאם היא תעבור שיקום, בעוד כמה שנים נחשוב אחרת. נגיד שהיא שילמה את חובה לחברה", אומר אורן. "גם שהיא תשתחרר אחרי 20 שנה זה לא הגון, אבל אם כבר זה קרה אז עוד להוריד שליש? היא הייתה צריכה לשבת 35 שנה. הפחיתו לה כבר פעמיים. די. מספיק. עד פה. איזה מסר זה מעביר לרוצחים בעתיד?".
יו"ר מרכז נגה למען נפגעי פשיעה בקריה האקדמי אונו, ד"ר דנה פוגץ', המייצגת את משפחת מיכל, מסבירה שמיכאלי היא מקרה חריג. "אין כמעט רוצחות על רקע כלכלי, בארץ או בעולם. כשנשים רוצחות, בדרך כלל המניע הוא להט הרגע או התעללות", היא אומרת. "ברור שמדובר ברוצחת שלא עברה שיקום בכלא, לא ברורה מידת המסכנות שלה, ואת המשפחה מטרידה השאלה האם הם עדיין חשופים לסכנה כלשהי. שחרור מוקדם זו זכות, זו לא חובה של המדינה לשחרר. במדינת ישראל התהפכו היוצרות, ורוב הרוצחים חושבים שמגיע להם להשתחרר מוקדם. היא קיבלה בסך הכל 14 שנות מאסר על רצח ופגיעות נוספות. האם באמת אפשר להגיד שלא מונפת עדיין חרב מעל המשפחה?".
מנגד, פרקליטתה של מיכאלי, סגנית הסנגור הציבורי הארצי ד"ר חגית לרנאו, סבורה כי מדובר במקרה המהווה דוגמה טובה לבעייתיות בהתחשבות מערכת המשפט בעמדת משפחות הקורבנות. "בית המשפט העליון קבע כי הרצח וכל התפרצות האלימות נעשו על רקע של הפרעה נפשית, שנגרמה משימוש לא מפוקח בסטרואידים. לכן נוצר פער גדול בין עוצמת הנזק והפגיעה, שכמובן שמבחינת המשפחה היא בלתי נסבלת, לבין מידת האשמה שהמשפט מייחס לגברת מיכאלי", היא אומרת. "העונש שנגזר עליה עומד ביחס למידת האשמה". לרנאו מודה שמצבה הרפואי של מיכאלי נובע בחלקו מסיבות נפשיות, אולם אין כיום סיכוי שהיא תקום מכסא הגלגלים. "זה מפחית באופן משמעותי את המסוכנות שנובעת ממנה ואני מקווה שבית המשפט יפסוק על פי הטיעונים המשפטיים, ולא בשל אמפתיה למשפחה".