(באדיבות ירון הראל, מפיק הטקס "שירים לזכרם")
כשתישמע הערב הצפירה לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תתייחד משפחת ויילר, כמו בכל שנה, עם זכרם המוחשי עדיין של שני בניה - האחים אדם וגדעון ויילר, קציני שריון מצטיינים שנהרגו בהפרש של שלוש שנים זה מזה וקבורים אחד ליד השני בבית הקברות בהר הרצל.
אביהם של השניים, משה-חיים ויילר, נולד בריגה. הוא למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ועבר להתגורר בדרום אפריקה, שם שימש כרב וכראש הקהילה ליהדות מתקדמת. בדרום אפריקה הוא פגש את אשתו, אונה, שנולדה בקונגו הבלגית ולבני הזוג נולדו חמישה בנים ובת, שחונכו על ברכי הציונות. לאחר 25 שנים בדרום אפריקה, עלתה המשפחה ארצה. האח הבכור, ד"ר דניאל ויילר, למד בבית הספר לקציני ים בעכו ושירת כקצין במערך הצוללות. אדם וגדעון למדו בפנימייה צבאית בחיפה ושירתו בחיל השריון. במחזור של אדם למדו גם מתן וילנאי, אמנון ליפקין-שחק וגיורא רום. אח נוסף - יוסף, כיום פרופסור למשפטים, שירת גם הוא בשריון, האחות ארנונה שירתה בחיל האוויר והאח הצעיר בנימין שירת בנחל. "הייתה תקופה בשנות ה-70' שהיינו ארבעה בנים במדים", מספר דניאל.
אדם התגייס לצה"ל באוגוסט 1962, והיה בין "הנבחרים והמובחרים", כהגדרת אחיו, שקלטו את טנקי הפטון (מגחים) האמריקאיים בצה"ל. לאחר שסיים את שירות הקבע שלו עבר ללמוד בבריטניה כיוון שרצה להיות דיפלומט. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא מיהר להגיע לנמל תעופה הית'רו כדי לחזור ארצה, אולם שם נאמר לו שבשל המלחמה אין טיסות לישראל. "הוא הבחין במטוס אל-על ופרץ למסלול, הוא הצליח להיכנס למטוס למרות ניסיונות אנשי הביטחון לעצור אותו. כשהקברניט ששמע במה מדובר הוא הורה להשאירו", מספר דניאל. אדם הצטרף לכוחות הלוחמים בדרום לקראת סוף המלחמה. "זה הותיר בו רושם קשה ביותר, כי מיטב חבריו נהרגו שם", מספר האח.
לאחר המלחמה, הפציר בו ישראל טל, שלימים היה לסגן הרמטכ"ל, להפסיק את הלימודים ולחזור לצבא, בשל מצוקה של מפקדי טנקים. אדם שירת כמפקד פלוגה במלחמת ההתשה, ונהרג בתעלה ביומה הראשון, לאחר שהטנק שבו נסע קיפץ ונפלט כדור מאחד המקלעים והרג אותו. "הייתי סטודנט לרפואה ולמדתי באוניברסיטת תל אביב", משחזר דניאל. "בעקבות מותו עברתי ללמוד בהדסה כדי לגור עם הוריי ולעזור להם. הנכדים היו אמורים לפצות איכשהו. אמא שלי היתה יכולה להתמסר לזאטוטים במשך היום".
"אדם היה גדול מימדים ויפה תואר והייתה לו רגישות אנושית בלתי רגילה", מספר אחיו. "טובת האדם ואהבת האדם היתה בראש מעייניו". באחרונה פגש דניאל את חייליו של אדם במהלך טקס הנצחה: "כזאת אהדה והערצה, אחרי 40 שנה, זה קשה להאמין. כולם מתארים את התכונה המיוחדת שלו, שהביאה לכך שהיה יכול להיות גם מפקד וגם אהוד בחיל קשוח כמו השריון". דניאל יודע לספר גם על צד אחר של אחיו, שהיה שובב כילד וכאדם בוגר: "הוא אהב מעשי קונדס, הוא היה מסיע את האח הקטן שלנו באופנוע עם סירה וכשנעצר ברמזור היה חוסם עם הרגל את האגזוז של הרכב לפניו עד שנכבה".
למרות מותו של אדם, אחיו התגייסו לצה"ל. "לאבא שלנו היה לו מוטו", מסביר דניאל, "הוא היה אומר: 'מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה ולא מלחמות רשות'. מלחמת מצווה זו מלחמה קיומית, ולפי התלמוד, גם חתן אחרי החופה יוצא למלחמת מצווה. זה מסביר כיצד כולנו נשארנו במדים, ובכלל לא עלה על דעתו של אף אחד שמישהו לא ישרת בגלל זה".
בצה"ל ניסו בכל זאת להניא את גדעון מלשרת ביחידה קרבית. לאחר מות אחיו הוא נשלח לשרת כמדריך בקורס קציני שריון, אולם כעבור שנה הוא שב לשרת בסיני. הוא הועבר פעם נוספת לבית הספר לשריון, אולם כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים עלה יחד עם הגדוד מבית הספר לשריון, שהוא שימש כמג"ד שלו לרמת הגולן. "אף אחד 'לא שם לב', שאולי גדעון לא היה צריך להמשיך עם הגדוד לקו. אך לדעתי, גם אם היו מנסים - גדעון היה מסרב פקודה ועולה בכל זאת", מספר דניאל.
בלילה השלישי של המלחמה נשלח גדעון לחלץ צוות שנתקע בכפר בוקעתא ברמת הגולן. בספר "על בלימה" כתב הסופר אבירם ברקאי כי מפקד הפלוגה של הצוות שגדעון הלך לחלץ לא שלח לשם טנק בלילה כי המקום שרץ כוחות קומנדו סוריים - והוא הבין שזו משימה מסוכנת מדי. בתוך הכפר, בין טרסות ובתים, נפגע הטנק של גדעון מטיל נ"ט, גדעון, ועמו התותחן והטען נהרגו במקום. רק נהג הטנק שרד וחולץ בבוקר. "על גופתו של גדעון מצאו פתק שהוא כתב לאשתו שהייתה אז בהריון, בו כתב שהוא חושב עליה ועל הרך שהולך להיוולד", מספר אחיו.
גדעון היה קצין מקצועי שקיבל מוניטין של אדם מאוד קשה. בכתבה שפורסמה בעיתון בידיעות אחרונות כונתה המשפחה "פטריוטית מהדור הישן" וגדעון תואר כ"קצין פרוסי". "זה מאוד הכביד עלינו", מספר דניאל, "אך במהלך טקס ההנצחה פגשנו גם חיילים של גדעון. מה רבה הייתה שמחתנו כשהתחלנו לשמוע מכל עבר תגובות של חיילים ששירתו אתו ותיארו אדם בעל משמעת ודרישות, אך גם בעל נשמה ודאגה לזולת ודאגה לפרט. הנייר סובל הכל, אבל הפעם הנייר סבל משהו לא סביר - פגשנו חיילים ששירתו לצדו ופקודים שלו, והם זעמו על התיאור שלו".
לאחר מותו של גדעון הוקמו מפעלים הנושאים את שמותיהם של האחים, בהם גן אדם וגדעון ויילר באילת, הרצאות עונג שבת של חוקרים למדעי היהדות, חדר עיון על שם שניהם בבית הספר דנמרק ופרס שנתי לשני תלמידים בפנימייה הצבאית על הצטיינותם בלימודי המזרח.
שני האחים קבורים זה לצד זה. בכל שנה עולים בני המשפחה לקברים ביום הזיכרון, ופוגשים שם חברים של השניים. "אנחנו יודעים מי יחכה לנו ליד הקבר", מספר דניאל ומוסיף: "צה"ל ומשרד הביטחון הולכים ומעמיקים את ההתייחסות לנופלים, ובשנים האחרונות כל יחידה בה שירתו שולחת נציג לאזכרה. עכשיו גם הפנימיה הצבאית רוצה לשלוח נציג. מדינת ישראל, ככל שהיא מתבגרת ועם כל תחלואיה, היא גם מבשילה ולומדת לתת כבוד בצורות מוחשיות שפעם היו לוקסוס. זכר הנופלים הוא חשוב למשפחות, לנו, ואנחנו מרגישים שלא שכחו אותם".
דניאל עצמו עדיין מתקשה לעכל את האובדן. "אחת הדרכים להתמודד כנראה, זו הדרך שלי, לקבור את זה כל כך עמוק בפנים שזה בכלל לא מרים את הראש. רק עכשיו, בגיל 69, אולי אני אתחיל להתמודד עם האובדן הקשה הזה שאירע לפני 40 שנה. אבי התמודד בצורה מופלאה, הוא השקיע עצמו בפעולות של ניחום אבלים והנצחת הבנים. המערכת גם הכירה בו ומנחם בגין לקח איתו את אבי כשהוא נסע למצרים להיפגש עם סאדאת כנציג המשפחות השכולות. אבי התמודד עם זה בכך שהוא נתן לאחרים, אמא שלי קצת התנהגה כמוני".
לאחרונה נפגשו בני מחזורו של אדם עם בני משפחתו, מפגש שהונצח בסרט שנקרא "אדם אוהב אדם". בסרט פונה דניאל אל אמו, ואומר לה שאלה בני מחזורו של אדם. האם מתקשה לעכל שאותם גברים מבוגרים, עם כרס ושיער שיבה, הם בני גילו של בנה. "בשבילה, אדם נשאר אותו אדם בן 25".
שמותיהם של האחים אדם וגדעון ויילר יוזכרו הערב (שלישי) באירוע הלאומי המרכזי של ערב יום הזיכרון "שירים לזכרם" שמארגן אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון זה השנה הרביעית. הטקס ייערך ברחבת משכן הכנסת וצפויים להשתתף בו 3,000 בני משפחות שכולות ואזרחים נוספים. הטקס יועבר בוואלה! בשידור חי.