אני לא ילדותי, אני "מתעורר לבגרות"

לתופעה שמות רבים: שלושים הוא העשרים החדש, דור הבומרנג, העידן של הגברים-ילדים ועוד ועוד. מדברים על דור שלם של צעירים שמסרבים להפוך למבוגרים אחראיים. אך מה שנראה בתחילה כמשובת נעורים חולפת מתגלה יותר ויותר כפני השטח של שינוי חברתי ותרבותי עמוק החולש על החברה המערבית כולה. המספרים מדברים בעד עצמם: יותר ויותר צעירים באמצע העשור השלישי לחייהם עדין חיים עם ההורים שלהם, גיל הנישואים הממוצע עלה כמעט בחמש שנים בעשור האחרון, והשלב שבו צעירים מסכימים להתחייב לקריירה מקצועית, אם בכלל, נדחה לשלב מאוחר יותר בחייהם. גם הוליווד מציירת תמונה דומה. המשפחות היאפיות והצעירים עם הארשת המכובדת התחלפו בילדים מגודלים ומבולבלים שמשחקים פלייסטיישין ומורידים ראשים בבאנג. מדובר במגמה תרבותית חדשה שמתהווה סביבנו ושככל הנראה לא הולכת לשום מקום.

המסע מילדות לבגרות הוא ארוך ומפרך ועל כולנו נגזר לעבור אותו. הסיבה לכך היא קודם כל ביולוגית. בני-אדם משתייכים למשפחת היונקים שאחד מסימני ההיכר שלה היא העובדה כי צאצאיה מגיעים לעולם "חצי אפויים" וזקוקים לתקופה ארוכה יחסית של טיפול והשגחה לפני שהם הופכים לבוגרים עצמאיים. אבל המין האנושי לקח את העניין צעד אחד הלאה. בכל התרבויות, אפילו הפרימיטיביות ביותר, זוכים ילדים לזמן חסד של כעשר שנים לפני שהם מוכנסים לתוך עולם המבוגרים. מדובר בפרק זמן ארוך באופן חריג בעולם החי, אשר מחייב השקעה רבה וארגון משאבים יעיל שרק חברה אנושית מסוגלת לאפשר. בזמן הזה לילדים יש הזדמנות לשחק, ללמוד ולהתנסות בחוויות שונות בתוך סביבה בטוחה ונטולת דאגות. את סופה של תקופת הילדות מציינים בטקס חניכה, אירוע חגיגי המהווה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר התרבותי של כל חברה אנושית על הפלנטה. מהבר-מצווה ועד הטקסים שהתקיימו במערות המצויירות בצרפת לפני 30,000 שנה - האוניברסליות של הטקס מצביעה על-כך שתקופת הילדות היא מרכיב מהותי באנושיות שלנו.

למרות הבסיס הביולוגי המוצק ,תקופת הילדות היא לא תופעה אחידה. הביטויים והפרשנויות השונים שניתנו לצרכי הילד הם מגוונים ותלויי-תרבות. בספרו המפורסם ”הילד וחיי המשפחה תחת המשטר הישן", הרחיק ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס לכת וטען כי בימי הביניים לא הייתה הפרדה ברורה בין ילדות לבגרות, משום שתמותת הילדים הגבוהה חייבה את ההורים, כמנגנון הגנה, להתנתק רגשית מילדיהם. הניתוק הרגשי התבטא בכך שילדים לא נתפסו כשונים ובעלי צרכים מיוחדים אלא פשוט כמבוגרים קטנים. אריאס ביסס את טיעונו על ציורים מהתקופה בהם נראים הילדים כגרסאות מיניאטוריות של מבוגרים. טיעון זה אומנם זכה לתגובות נגד רבות, בין השאר בגלל התשתית הביולוגית העמוקה שהזכרתי, אך נלקח ממנו המסר החשוב כי הפיכה לאדם בוגר ומתפקד היא תוצר של הבניה חברתית, אידיאולוגיה ותפיסת עולם באותה המידה שהוא תהליך ביולוגי הנטוע במבנה הטבע האנושי.

הבנת התפקיד שיש למבנים חברתיים על מסלול התפתחותם והפיכתם של ילדים לבוגרים הובילה את הפסיכולוג ג.סטנלי הול להכריז בשנת 1904 כי חברת השפע והחוקים החדשים נגד עבודת ילדים האריכו את תקופת התלות של ילדים בהוריהם ובכך יצרו שלב התפתחותי חדש. הול כינה שלב זה בשם "גיל ההתבגרות". בספרו באותו השם טען הול כי מדובר בשלב שמתחיל בסביבות גיל 13 ונמשך קצת אחרי גיל 20. את גיל ההתבגרות, הוא הסביר, מאפיינים סערות רוח, לחץ, צורך באהדתם של חברים בני-גילך וחיפוש מתמיד אחר ריגושים. הול נתן שם לתופעה הכוללת ופתאום היה ברור מה עומד מאחורי המחוצ'קנים המעצבנים שעושים רעש בראינוע, אך בעיקר ראוי לציון הזריזות בה הבין כי שידוד-המערכות החברתי של תחילת המאה ה-20 שינה את לוח הזמנים של תהליך ההתגברות.

עכשיו הגיע זמנם של בני העשרים המבולבלים של ימינו. אם ההתבגרות היא עניין תלוי תרבות, האם בעידן שבו גם כך חלים שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים, אנו עדים גם להיווצרותו של שלב התפתחותי חדש? אנקדוטות או רשמים כלליים לא מספיקים כדי לבסס טענה בדבר קיומה של תופעה רחבה ומגוונת כל-כך, כמו במקרה של הול נדרש מחקר יסודי כדי להראות שזה אכן המקרה. מי שלקח על עצמו את העבודה השחורה היה הפסיכולוג האמריקאי ג'פרי ארנט. בסוף שנות ה-90, ארנט היה מרצה צעיר בשנות השלושים לחייו כאשר הוא הבחין כי בני העשרים שלמדו אצלו התנהגו וחשבו בצורה שונה מכל שכבת גיל או דור אחר. כפסיכולוג התפתחותי, הנטייה של ארנט הייתה לראות בתופעה טרנד חברתי חדש ועל בסיס תחושות הבטן האלה הוא החליט לבחון את העניין באופן אמפירי. ארנט ערך יותר מ-300 ראיונות עם סטודנטים בני עשרים עד שלושים, והשתכנע שלא מדובר רק בההתנהגות הביזארית של ילדי "דור האיקס" שאותם ראיין אלא על הופעתו של שלב התפתחותי חדש ועל שינוי מהותי במעבר אל הבגרות .ארנט כינה את השלב הזה "התעוררות לבגרות".

המתעוררים לבגרות הם אלו שעוזבים את בית ההורים בסביבות גיל 18 ולא מתחתנים עד שנות העשרים המאוחרות לפחות. בזמן הזה הם מתנסים במציאת אהבה ועבודה, אלא שלא כמו בגיל ההתבגרות, החיפוש אחר קשר זוגי או משרה לא משרת רק צרכים מידיים אלא מהווה חלק מחיפוש והגדרת הזהות שלהם. לראשונה, הם שואלים את עצמם שאלות כמו – האם זהו האדם המתאים לי? האם העבודה הזו ממצה את הפונטציאל שלי? הם מתחילים להרגיש אחראים לבחירות שהם עושים ולהשלכות שיהיו להן לשארית חייהם. כמו-כן, אף שתקופת ההתעוררות לבגרות היא תקופה לא יציבה שבה עוברים יותר מבכל תקופה אחרת בין דירות, עבודות ובני זוג, לרבים מהצעירים יש בתקופה זו תוכנית כלשהי לגבי העתיד. תוכנית זו תשתנה בהתאם להרפתקאות ולגילויים של השנים הללו ותהפוך מפורטת ומציאותית יותר.

המתעוררים לבגרות מרוכזים בעצמם יותר מכל בני קבוצות הגיל האחרות שכן הם חשים כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלהם להקדיש את מלוא תשומת הלב לתשוקות ולצרכים שלהם בלבד. אך יותר מהכל, המתעוררים לבגרות מרגישים שהם חיים בשלב מעבר. הם לא רואים את עצמם כמתבגרים, אבל גם לא לגמרי כמבוגרים. כפי שניסחה זו אחת המרואיינות של ארנט: “לפעמים אני מרגישה שאני מבוגרת, אני אדם אחראי ואני עובדת בעבודה מסודרת. אבל אז אני מוצאת את עצמי אוכלת גלידה מהקופסא, ואומרת – אני אדע שאני באמת מבוגרת כשאני לא אוכל גלידה מהקופסא יותר".

למרות הגושפנקה המדעית שהפסיכולוגיה נתנה לתופעה, עדיין נותרו כמה שאלות בנוגע ל"התעוררות לבגרות". כיצד ניתן לדעת כי הדחיה המתמשכת של גיל הבגרות איננה פשוט "פינוק" של דור שלם? האם אפשר לקבוע שמדובר בשלב התפתחות חיוני? בעבר היה קשה לתת לשאלות כאלו תשובה חד-משמעית, אבל היום יכולים פסיכולוגים התפתחותיים להבין את מהות השינוי באמצעות בחינת המבנה הביולוגי של המוח.

מחקרים חדשים מלמדים כי בד בבד עם השינויים הגופניים המוכרים של תקופת הבגרות נכנסות לפעולה שתי מערכות מוחיות שונות. מערכת אחת היא המערכת הלימבית, שתפקידה לתגמל השגת מטרות שונות בתחושות הנאה. המערכת הזו היא שהופכת את הילדים השלווים לנערים חסרי מנוח ואוהבי ריגושים. המערכת השנייה היא המערכת הפרה-פרונטאלית, שנכנסת לפעולה כאשר אנו רוכשים מיומנויות חדשות. היא נועדה לתעל את האנרגיה השופעת שיוצרת המערכת הלימבית לטובת ביצוע משימות.

על-פי התיאוריה הנוכחית, השינויים בשלבי הבגרות הם התוצר של אי-סנכרון בין שתי המערכות האלו. בעוד המערכת הלימבית נכנסת לפעולה, ההתפתחות של המערכת הפרה-פרונטאלית מתעכבת. מכיוון שצעירים רבים בעולם המערבי לא עוסקים במלאכות שדורשות הכשרה מעשית, אלא בעיקר לומדים וסופגים מידע, מרווח הזמן שבין ההפצעה של המערכת הלימבית להתפתחותה של המערכת הפרה-פרונטלית הולך וגדל. במהלך תקופת הביניים הזו מופיעים שלבי ההתפתחות החדשים.

תיאוריות פסיכולוגיות יכולות להסביר תופעה כמו ה"התעוררות לבגרות", אבל לא לענות על השאלה אם נכון, כחברה, לעודד את טרנד ההתפתחות המעוכבת או לנסות לצמצם את השפעותיו. ארנט עצמו, בספרו על התופעה, מקדם את הטענה כי הפתרון הוא איפשהו באמצע. צעירים, הוא אומר, חיים בתקופה של שינויים עצומים ובעידן של אי-ודאות חסרת תקדים לגבי העתיד. תקופת ביניים של שהות בין נעורים לבגרות יכולה לאפשר להם להעמיק את תובנותיהם ביחס לעולם, להבין את עצמם ומה ברצונם להפיק מחייהם. זמן חסד כזה, אם ינוצל היטב, יכול לאפשר את יצירתה של תשתית אופי יציבה.

בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, הילדים המגודלים של ימינו אינם סממן של הידרדרות הדור אלא תמונת מצב של החברה המודרנית ושל תהליך ההבשלה הארוך הדרוש כדי להפוך לחלק ממנה. במבט אל העתיד, אל לנו להיות מופתעים אם יצטרפו לתהליך שלבים נוספים, אחרי הכל מדובר רק בחלק מתקופת התבגרות כללית יותר, זו של החברה האנושית כולה.