ויטקה קובנר הובאה למנוחות: "סיפורה רצוף נחישות"

הלוחמת הפרטיזנית ויטקה קובנר, אשתו של אבא קובנר, סופר, פרטיזן בעצמו וחבר קיבוץ, הלכה אתמול (חמישי) לעולמה בגיל 92. קובנר נחשבת לאחת הלוחמות הנועזות וחסרות הפחד שפעלו בשורות הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, והיתה מעורבת בהטמנת פצצות, חבלה בציוד והרעלת חיילים נאצים בזמן כיבוש ליטא.

קובנר, במקור קמפנר, היא ילידת העיר קאליש בפולין, החלה את דרכה בפעילות בתנועת השומר הצעיר ובמחתרת היהודית בווילנה. עם כיבוש וילנה, ביוני 1941, נעצרה ונכלאה על ידי הגרמנים. לאחר חיסול גטו וילנה חברה לגדוד הפרטיזנים היהודים בפיקודו של מי שעתיד להיות בעלה, אבא קובנר, שפעל ביערות הסמוכים לעיר הליטאית. בסיום המלחמה המשיכה במאבקה בנאצים והצטרפה לקבוצת "הנוקמים" בראשותו של בעלה, ששמה לעצמה למטרה לנקום את האסון היהודי דרך פגיעה בחיילים ובקצינים נאצים.

"אנחנו ראינו מחנות ריכוז", אמרה ויטקה בראיון ליד ושם, "ואחרי מה שראינו שם, החלטנו שגם אם המלחמה נגמרה, אנחנו חייבים לנקום את דמם של היהודים. לכן הייתי חלק מקבוצת הנקם הזו. ביצענו פעולה אחת, ובה הרעלנו מחנה של חיילי אס-אס. אחרי שעשינו את זה, כבר היינו חייבים לעזוב את אירופה". לאחר המלחמה עלו בני הזוג לקיבוץ עין החורש, שם הובאה היום ויטקה למנוחות. קובנר המשיך בפעילותו הציבורית ובכתיבת השירים בהם נודע, ו-ויטקה עבדה כפסיכולוגית. קובנר עצמו, שאף העיד במשפט אייכמן, עסק כל חייו בהנצחת השואה, והיה ממייסדי "מורשת" - בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' (מנהיג מרד גטו ורשה. ט"ש), ומייסדי בית התפוצות בתל אביב. גם אחרי מותו של בעלה בשנת 1987 המשיכה קובנר בהנצחת גבורתם וב-1993 הדליקה משואה בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בשנת 2004 מסרה קובנר ליד ושם את אקדחו האישי של בעלה.

בכל השנים נודעה קובנר בעיקר כרעייתו של קובנר, אך בשנה שעברה קיבלה הוקרה על תרומתה המיוחדת ואומץ לבה בסרט מיוחד המתעד את סיפור חייה שנקרא "עכשיו אני מדברת". קובנר סיפרה שם כי "הכפריים באזור וילנה שנאו את הפרטיזנים, את הקומוניסטים ואת היהודים, ואנחנו היינו שלושתם יחד. אני לא יריתי אף פעם באף אחד, אבל כן זרקתי פצצות". יוצרת הסרט, יעל קציר, סיפרה אז כי המפגש עם קובנר "חשף בפניי אישה שרק לאחר שעברה את גיל 80, ולאחר מותם של בעלה וחברתם למאבק, רושקה, הבינה שגם היא חייבת לדבר ולספר את סיפורה. התיעוד של ויטקה העניק קול לאישה פרטיזנית שנחבאה אל הכלים רוב ימיה, אך בפועל זכתה לעיטור מהצבא האדום על גבורתה במלחמת העולם השנייה".

"סיפורה של קובנר רצוף 'לחימה ונחישות'", ספד לה יו"ר יד ושם, אבנר שלו, "לא רק לשרוד אלא לנצח, לא רק להציל את חייה שלה עצמה אלא להיות עם העם היהודי בשעותיו הקשות גם כאשר פירוש הדבר שחייה ימשיכו להיות נתונים לאיומיהם ולעינוייהם של הנאצים".