בבית עתיק בפאתי שכונת נווה צדק בתל אביב פועל בית מחסה לצעירים במצוקה בגילאי 18-26 המתגוררים ברחוב. רובם מגיעים מרקע של הזנחה, התעללות, זנות, סמים ואלכוהול. לבית בו שוכנים 20 צעירים שאין להם מקום אחר ללכת אליו קוראים "בית אלי" והוא כעת נמצא בסכנת סגירה, זאת עקב חובות על סך מאות אלפי שקלים בין היתר לעירייה, קנסות המוערמים על הבית השכם וערב, חשבונות חשמל, מים, ארנונה ועוד.
את הבית הקימה ומנהלת בת אל ארנזי, בת ה-33, בתו של מקים בית השאנטי גדעון ארנזי, והוא קרוי על שם אחיה אלי ששם קץ לחייו לפני מספר שנים ועל שם אחותה רחל אלישבע שנפטרה מסרטן. בת אל החליטה להקים את המקום, שנים לאחר שהייתה במצב דומה למצבם של הצעירים המגיעים אליו. בגיל 12, בעת שאביה ניהל את בית השאנטי היא הייתה מסתובבת וישנה ברחוב, עד שבמסגרת הצבא היא הצליחה להתאושש, ואז החליטה שייעודה הוא לעזור לאחרים. "הייתי מיואשת, בלי כסף, ישנתי ברחוב. אני מתחברת למקום בו הם נמצאים. להם אין שמיכה, מיטה או מזרון. לאף אחד לא אכפת מהם", סיפרה.
"יש פה נערים שנפלטו או לא מתאימים למסגרות אחרות. הם כמו רוחות רפאים, מיואשים וחסרי תקווה. הם לא נרקמונים מספיק שייקחו אותם למכוני גמילה או חולי נפש מספיק שיאשפזו אותם אז אין להם לאין ללכת", סיפרה בת אל על הצעירים שמגיעים לבית המחסה שהקימה, "הבית הזה הוא התחנה האחרונה מבחינתם".
הבית עובד במתוכנת פתוחה: הנערים יוצאים לעבוד או ללמוד במהלך היום וחוזרים הביתה בערב, וגם יש בו חוקים - אסור לשתות אלכוהול או להשתמש בסמים. בת אל והמתנדבים במקום מעודדים את הצעירים להתפתח ולשתף פעולה עם חבריהם ולהכין את עצמם להשתלבות בחברה. לצד זאת, במתנדבים משתתפים בתפעול הבית ועוזרים לבת אל בניהול המאבקים הבירוקרטיים. "הבית הזה פועל על בסיס התנדבות ותרומות ואין עוד מה. אני מתקיימת ממזונות של 3,000 שקל בחודש וכל מה שאני מרוויחה נכנס ל'בית אלי'", היא מספרת.
"אתמול ניתקו לנו את החשמל"
בת אל היא אם לשלושה וסובלת מפיברומיאלגיה, מחלה כרונית שאחת מתופעותיה העיקריות היא כאבי שרירים. אך עדיין, היא תלך ברגל כדי לחסוך את הכסף של נסיעה באוטובוס. אך יחד עם זאת מצבה האישי הוא לא מה שמטריד אותה. היא מספרת בכאב איך הפכו תנאי המחייה בבית לקשים ביותר, "אתמול ניתקו לנו את החשמל, עומדים לנתק לנו את המים. לפעמים מגיעים להסדרים עם חברת החשמל, שוועד העובדים שלהם תורם לנו קצת כסף". אבל בניגוד לכך, היא אומרת כי עיריית תל אביב לא תומכת במקום כלל, "מהרגע הראשון עיריית תל אביב מנסה לשים לנו רגל": היא לא קיבלה הנחה בארנונה מאחר וסירבה לוותר על זכויותיה על הנכס היות ושטח הבית שייך למשפחתה מזה למעלה משבעים שנה, ובאגף הרווחה של העירייה, היא טוענת, ניסו לסכל את צעדיה.
"כשאנשים מתקשרים לרווחה בעירייה ומתעניינים לגבי תרומות הם יפנו אותם לבית השאנטי, מבחינתם זה הבית היחיד שצריך לטפל בנוער במצוקה. אבל יש אנשים שנפלטים גם משם. הם רוצים את השטח פה, את הקרקע. כל הזמן באים אליי קבלנים שונים ואומרים תביאי לנו את השטח, אנחנו נסדר את הכל כבר עם העירייה. כל הזמן נותנים לנו קנסות על עשרות אלפי שקלים, על פתיחת אכסניה, על ישיבה בשטח קיבלנו קנס של 67 אלף שקל על אף שמדובר בנכס של משפחתי".
בת אל ניסתה לקבל הכרה של המדינה בבית כמוסד שיקומי, וכך לקבל תקציבים, אך הצעד לא צלח. אמנם, נציגי משרד הרווחה התרשמו מהמקום ושיבחו את חשיבותו, אך לבסוף לא המליצו על הכרה בו כמתקן משקם, היא מספרת. גם מהעירייה היא כבר התייאשה: "אני מרגישה כמו דון קישוט. ניסיתי שלושה שבועות להיפגש עם רון חולדאי, בסוף פגשתי אותו במקרה ברחוב והוא אמר לי 'לא כל מי שפותח בית לעזור לאנשים צריך לתמוך בו'".
"אין להם אף אחד. כשהם נעצרים אנחנו אלה שהולכים וחותמים עליהם ערבות. כולנו באנו מהמקום הזה. מי שלא חווה ומבין סבל לא יכול לטפל בסבל. התחנה הבאה שלהם אחרי הבית הזה זה אבדון", סיפר הראל המתנדב במקום. גם הוא מצטרף לתלונותיה של בת אל אומר כי "הממשלה, העירייה בסך הכל האינטרסים שלנו אמורים להיות זהים. במקום להשקיע הון עתק בלשקם את הנערים האלה שידרדרו אחר כך לפשע ולנרקומניות, לממן מכוני גמילה, למה לא להשקיע חצי מיליון שקל? זה מה שצריך בסך הכל כדי לשמור על המקום הזה קיים".
"איך אפשר להמשיך לתפקד ככה? כמה אני יכולה עוד לתת? אנשים פה נותנים את הנשמה, בלי לקבל תמורה. אני מיואשת, אני בן אדם אחד מול כל העולם", היא אומרת ובאותה נשימה מספרת כי בבית המחסה הצעירים חולקים תיונים וסיגריות, משיגים סוכר "בקומבינה" ומכבסים ביד עם קצת מים ואבקה את בגדיהם לקראת ראיונות עבודה. "אין יום שאני לא מתעוררת חסרת אונים. אתמול הייתי כל כך מיואשת שהלכתי עם עוד מתנדב פה פשוט לדפוק על הדלתות של השכנים פה בנווה צדק לבקש שיעזרו לנו, תחושה שזהו, עוד רגע וסוגרים את המקום. זה מדינת עולם שלישי פה בחצר האחורית של השכונה הכי יקרה בתל אביב".
אחד מסיפורי ההצלחה של הבית
דוד, בן 19, הוא אחד ממאה סיפורי ההצלחה של הבית. הוא נזרק מביתו, הסתבך בפלילים ולבסוף נשלח למעצר בית, רק שלא היה לו בית אז הוא יצא לחפש אחד. במקרה הוא הגיע לבית אלי, שם שהה במשך מספר חודשים וכעת הוא נשוי ואב לילד, ובת אל, לה תפקיד מרכזי בשיקומו, אף זכתה להשתתף בחתונתו ובברית בנו. "היא כמו אמא בשבילי. היא עזרה לי כמו שאף אחד לא עזר וכשאני יכול עכשיו אני תומך בה חזרה. היא עשתה הכל בשבילנו, נתנה כל מה שיש לה, עשתה כל מה שיכלה אין לי אפילו דרך באמת לתאר את זה", סיפר בהכרת תודה עמוקה.
על ימיו בבית אלי סיפר דוד כי "בהתחלה לא היו בכלל מיטות, לא היה אוכל היינו חיים מקופסאות שימורים שאנשים היו נותנים לנו ובנינו את החדרים בעצמנו, עם שפכטל", אך יחד עם זאת אומר כי "זה היה מקום שמח. ישבנו שם והסתדרנו, לא חשוב מאיזה דת או גזע, היו גם נרקומנים ואלכוהוליסטים אבל אף אחד מהם לא העז לשתות או לעשות סמים שם. עצם העובדה שלמישהו אכפת ממך, אתה מרגיש את האהבה הזאת ושזה חשוב לא שלא תשתה או תעשה סמים וזה גורם לך לרצות, בעצם בשבילו אפילו אם הכרת אותו רק שבוע להיות נקי ולרצות לאהוב את כולם. בזכות בת אל אני מי שאני היום".
"זה כאילו לא נותנים לנערים האלה לחלום", מסכמת בת אל. "שאין לך חלום הכל יכול להזיז אותך מהדרך. הם צריכים דחיפה. יש כאן אוכלוסייה לא קלה ואני פה לשמור עליהם מעצמם. כשמצליחים לעזור לנער הוא מקרין אור, חיים וזה עושה לי אור. בשביל זה אני ואנחנו עושים את זה. הם עוזרים לי להכיר את עצמי יותר טוב. אני רק צריכה שיתנו לי את הכלים לעזור להם".