ישו לא גר יותר באלוני אבא

בכל פעם שחנה לבב מביטה בבניין הכנסייה הסגור שניצב צמוד לביתה, היא נזכרת בילדותה. חנה, בת 62, הגיעה למושב אלוני אבא שבעמק יזרעאל בגיל חודשיים, מקפריסין, שם נולדה. הכנסייה ליוותה את חנה מאז ילדותה, אולם בעשרים שנים האחרונות הבניין עומד נטוש, ריק ונעול. בקרוב, אחרי השיפוץ המקיף שיעבור הבניין, יוכלו חנה ושאר ותיקי העמק להתרפק יחד על הזיכרונות.

"כל החגים נערכו כאן", נזכרת חנה "היינו עורכים את סדר פסח המשותף בכנסייה. היינו קובעים להיפגש פה, אפילו את ברי המצווה היינו עורכים כאן. בילדותי חשבתי שבכל יישוב בארץ יש כנסייה. רק לאורחים מבחוץ זה היה מפתיע כשהזמנו אותם לכנסייה. עבורי היא היתמה מרכז החיים".

אלוני אבא הוקם בשנת 1907 על ידי הגרמנים הטמפלרים שעזבו את חיפה, ושמו הראשון של הישוב היה "ולדהים". תשע שנים לאחר מכן, בנו הטמפלרים כנסייה, ששימשה אותם לתפילות יום ראשון. אחרי שהטמפלרים הביעו תמיכה בהיטלר, הפכו הבריטים את היישוב למחנה מעצר אחד גדול, ובשנת 1948 עזבו הטמפלרים את המקום לגמרי, ובבתיהם הנטושים התיישבו ראשוני המתיישבים של מושב אלוני אבא.

קובי פליישמן, מדריך טיולים מבית לחם הגלילית, מספר ש"מדובר בחתיכת היסטוריה. אפילו הטייסים מהטייסת הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, שישבה במרחביה התפללו בכנסייה. בעצם אין כזה דבר כנסייה טמפלרית, כי הם לא האמינו בכנסיות, וכאן מדובר בבני הטמפלרים שמרדו והקימו כנסייה אוונגלית בסגנון ניאו גוטי. האבן ממנה נבנתה הכנסייה נחצבה בנחל ציפורי והובאה לכאן. מבנה דומה מאוד לבית תרבות שקיים בירושלים".

פליישמן מחזיק בצעיף נאצי עליו רקום השם וולדהים. "היתה במקום פעילות של הנוער ההיטלראי. הם עשו טעות שהם תמכו בנאצים ב-1939. הבריטים כמובן התייחסו אליהם כמו אל נתיני מדינת אוייב וגירשו חלק מהם לאוסטרליה. חלקם היו בבתי מעצר בתוך היישוב שכולו היה מוקף גדר. רק אחרי שהיה פיוס עם גרמניה חלקם חזרו לארץ ישראל ואחר כך כולם עזבו את הארץ. חלקם מגיעים מידי פעם לבקר ולראות את בתי האבות".

במושב החדש שהוקם על בסיס הישוב הטמפלרי החליטו להפוך את הכנסייה, שניצבה במרכז היישוב, לבית תרבות. במשך שנים ארוכות, נזכרת חנה, "כל החגים נערכו כאן. היינו עורכים את סדר פסח המשותף בכנסייה. היינו קובעים להיפגש פה, אפילו את ברי המצווה היינו עורכים כאן. בילדותי חשבתי שבכל יישוב בארץ יש כנסייה. רק לאורחים מבחוץ זה היה מפתיע כשהזמנו אותם לכנסייה. עבורי היא היתמה מרכז החיים". הכנסייה התפרסמה עוד יותר לאחר שהופיע בסרט אקסודוס. גם מאיר שלו שילב אותה בספרו "פונטנלה".

במושב עוד זוכרים, שהפעמון בראש הכנסייה העיר את הפועלים מידי בוקר, עם הזריחה. גם כשהיתה שרפה השתמשו בפעמונים, הפעם כדי להזעיק את החברים. הפעמון צלצל בפעם האחרונה במלחמת המפרץ הראשונה, כשהאזעקה ביישוב לא עבדה.

בשנות השבעים הקימו במושב בית תרבות חדש, והכניסה הפכה למועדון נוער. לפני כעשרים שנה המקום כולו הפך למסוכן כשהתקרה קרסה, והוחלט לנעול אותו ולאסור את הכניסה. חנה מספרת, ש"יש לו [לכנסייה] תקרה מאוד ייחודית וגבוהה, אבל בגל לשהחל ליפול טיח בנו תקרה מעץ נמוכה יותר אבל היונים התיישבו ברווח יצרו נזק. גם הצלב נפל לפני הרבה שנים שאפילו אף אחד לא זוכר בדיוק איך זה קרה. פעם התייחסתי למקום כאל עוד מקום ביישוב. היום אני מבינה כמה חשוב לשמר אותו. והנה הופכים אותו לבית תרבות".

בראש הכנסייה עדיין ניצב בגאון תרנגול מנוקב כדורים. חנה מספרת, שבתקופת קום המדינה חיילי צה"ל היו מנווטים ביערות הסמוכים, והקצינים שהמתינו להם היו משתעשעים בירי לעבר התרנגול. כשעולים על גג הכניסה, אפשר לראות לא רק את התרנגול, אלא גם שהבתים הוותיקים של אלוני אבא בנויים בצורת צלב שהכנסייה במרכזו.

בימים אלו החליטו ביישוב ביחד עם המועצה האזורית עמק יזרעאל לשפץ את המבנה ולהפוך אותו למבנה ציבור שיערכו בו הופעות, קונצרטים ומופעי ריקוד קטנים. הכנסייה יכולה להכיל כמאה איש, אבל ראש המועצה האזורית עמק יזראעל, אייל בצר בטוח שבעמק יהנו מהמבנה, "הפרוייקט היה תקוע הרבה שנים כי ביישוב לא החליטו למה הוא יהפוך. הם התנגדו שהוא יהיה בית קפה או מבנה מסחרי בגלל שהוא קרוב לבתי היישוב. אחרי הרבה דיונים הגענו להסכמה שהוא ישמש כמבנה ציבור. דרושים 850 אלף שקלים לשיפוץ ועיקר הכסף יגיע מתרומות. הגרמנים העבירו את המבנה אלינו באופן פורמלי כולל השינוי שלא נחשב יותר למקום דתי כדי לא לעורר הדים. אחד מהטמפלרים שמבקרים במקום מידי פעם אפילו תרם כסף לנושא".