לכתוב עם דמעות בעיניים

אפילו שעון היד של סמל מרום פישר ז"ל, שנהרג במבצע חומת מגן ב?5 באפריל 2002, מסרב להאמין שמרום איננו. כבר שמונה שנים הסוללה לא מתרוקנת והשעון ממשיך לתקתק בחשכת המגירה בחדרו שבבית הוריו במושב אביגדור. גם כלבתו האהובה של מרום, פליים, כיום בת תשע, ממשיכה לשבת בכניסה, כאילו מחכה שייכנס בשער. מכונית הסקודה הישנה של מרום, שמעוטרת במדבקות "גולני שלי", מוטלת מיותמת בסככה שמאחורי הבית, כמו רכב ישראל ללא פרשו.

"כולנו מחכים כי תמיד קיימת האמונה שאולי הכל היה רק חלום רע", אומר אביו של מרום, גיורא פישר, בעיניים לחות. באחד השירים מתוך ספרו "אחרי זה", שאותו החל לכתוב אחרי ובעקבות נפילת בנו, ושהופיע השבוע בהוצאת "עם עובד", הוא מתוודה כי עדיין אינו מוכן למלא את תולדות חייו של בנו ולצרף אותם לתמונתו בספר הנופלים. "ביום שקצין העיר הגיע עם הבשורה האיומה נחתה על הגג של הרפת שמאחורי הבית שלנו ציפור כחולה מזן שנדיר למצוא באיזור הזה, קינג פישר שמה. ולא תאמיני, אבל מאז היא והגוזלים שלה מקננים כאן", הוא מספר בהתרגשות ומוביל אותי למעלה, לחדר עבודתו, ממנו נשקף נוף של שדות פתוחים. "הנה, הנה היא", פותח גיורא את הרשת ומצביע ביד רועדת אל עבר גג הרפת שמעליו. על מוט ברזל חלוד, עמדה ציפור כחולה יפהפייה.

"הכל התחיל בפיצוץ שהיה במלון פארק בנתניה", נזכר גיורא, "ודווקא בשבוע הראשון שלחו את מרום לרמאללה, ואבן ירדה מליבנו, אבל כשהוא בא לחופשה, בדיוק כשהיה בדלת, המפקד צלצל וביקש שיגיע לג'נין. אני חיבקתי אותו וחיבקתי אותו וחיבקתי אותו, ואני לא מיסטיקן, אבל היתה לי הרגשה שזהו זה. אחר כך אשתי הכינה לו סנדוויצ'ים ושנינו הלכנו עם תחושה טרגית, ממש כמו בסיפור העקדה של 'וילכו שניהם יחדיו'.

כשנפרדנו, בצומת קסטינה, הסתכלנו אחד על השני, ומרום שראה את הזוועה על הפנים שלי חייך חיוך מתוק כזה ואמר באירוניה 'כמו שהביינישים (בני הישיבות) אומרים: אצלנו ארץ ישראל נגאלת בייסורים'. צעקתי לו: אבל למה שלנו? למה אנחנו? למחרת, בשעה אחת עשרה בבוקר, הוא צלצל אלי מג'נין ושמעתי יריות ברקע. אמרתי לו 'אני מקווה שאתם נשארים באכזריות' (רכב קרבי משוריין, ד"ש) והוא אמר 'אבא אני לא יכול להבטיח לך'. זו היתה השיחה האחרונה שלנו כי באותו יום הוא נהרג. ואת יודעת למה הוא נהרג? כי החיילים עברו מחדר לחדר עם פינצטה רק כדי לא להרוג אנשים בבת אחת ללא אבחנה. מרגיז אותי שאחר כך מוחמד בכרי עשה את הסרט 'ג'נין ג'נין' על השקר הגדול, שכאילו ביצענו שם טבח. ואני יודע שזה שקר כי בגלל זה הבן שלי נהרג".

מוחמד בכרי עבר בימים אלה אירוע לב, מה אתה מאחל לו?
"למרות שהוא עשה מעשה מלוכלך עם הסרט, עדיין אני מאחל לו רפואה שלמה, כי באיזשהו מקום אני יכול להבין את ההתלבטויות שלו. הערבים הישראלים נמצאים במצב די בלתי אפשרי. אני אפילו לא מצליח לשנוא לרגע אחד את מי שפגע בבן שלי, כי כמו שבני נלחם, גם הוא נלחם. יותר משאני כועס על בכרי, אני כועס על התקבלתו של הסרט אצל אנשי השמאל. אני ממש חש בגידה מצידם על כך שהם חיבקו אותו כגיבור תרבות".

פישר, ממאוכזבי השמאל שעברו למרכז, הוא מזן הלוחמים והחולמים. ניתן לראות בו ממשיך של סופרי דור תש"ח: ציוני, אידיאליסט ששירת בגולני (דווקא רציתי להיות בצנחנים אבל לא התקבלתי), צבר שלחם במלחמות ישראל, מורה נערץ לתנ"ך שעד לפני מספר שנים עבד גם כרפתן במשרה מלאה. כבן ממשיך להורים ניצולי שואה ממקימי מושב אביגדור, הוא ניהל בנאמנות את המשק תוך סירוב מוחלט להעסיק פועלים זרים. עשה הכל לבדו, "עד שנשברתי", הוא מודה. "הפרה היא המזהם הגדול ביותר של מי התהום בישראל, וכדי לאסוף את כל הזבל, נדרשה השקעה מאוד גדולה. הממשלה היתה מוכנה לעזור בזה, אבל אני הבנתי שאין טעם להשקיע אם אני יודע שאף אחד מהבנים שלי לא ימשיך את המשק אחרי".

היה לך חלום שמרום ימשיך את המשק?
"לא, לא. מרום רצה בכלל ללמוד כלכלה, אני לא חושב שהוא התכוון להיות רפתן. גם בני הבכור, יאיר, שגם הוא שירת בגולני ונפצע בלבנון בשנת 99', הלך לקריירה אקדמית, והבן הצעיר שלי, גלעד, הוא עדיין חייל. הוא כבר ידע שהוא לא יילך לחייל קרבי, שהוא לא יתווכח עם הוריו. היום הוא משרת במודיעין".
פישר הוא שילוב של קאובוי?לוחם שביום מלמד תנ"ך, בלילה כותב שירה והשכם בבוקר חולב את הפרה. הוא ממהר לנתץ את הנופך הרומנטי. "אני מבין לאן את רוצה לקחת את זה, זה אולי נראה רומנטי אבל זה לא. אני המשכתי את הרפת, גם בגלל שזו היתה הכנסה כמובן, אבל בעיקר בגלל שצריך היה להמשיך את מה שהורי הקימו. היה לי חשוב לעשות את זה. לעבוד את האדמה ולעשות את זה לבד. אבל אם היו לי אפשרויות לבחור לא הייתי עושה את זה. אני איש אדמה בגלל שנולדתי כאן. אם הייתי נולד למשפחה תל?אביבית בורגנית אז בטח הייתי בורגני למהדרין. אני תבנית נוף הציונות של הורים שלי".

עד לפני כמה שנים הוא היה קם בארבע לפנות בוקר לחליבה עם טרנזיסטור על השכם, שמכוון תדיר על קול המוסיקה, וכמה דקות לפני שמונה כבר הספיק להתייצב בחדר המורים בתיכון באר טוביה עם שירים בתרמילו. בחדר המורים פגש את המשוררת אגי משעול, שעבדה לצידו שנים כמורה לספרות, והיא זו שעלתה ראשונה על כישרון הכתיבה שלו ועודדה אותו לפרסם. "אני מניח שהחברות עם אגי השפיעה", הוא מגלה, "היא היתה מביאה שירים לחדר המורים, ובמשך שנים אני הייתי הקורא הראשון שלה. היום היא הקוראת הראשונה שלי. עם אגי יש לי גם הסכם שאנחנו אומרים אחד לשני את האמת. נורא חשוב שיש מישהו מבין שאומר לך את האמת".

למרות ש"אחרי זה" הוא ספר שירה בשל וחזק שייעשה לו עוול אם ייקרא רק כספר שכול, עדיין ניכר כי גם שירי האהבה הכלולים בו מדממים מתוך פצע האובדן, שהוא הכאב האנושי הגדול ביותר. "נכון", מסכים גיורא, "המשקפיים שלי הם המשקפיים של השכול. הרגב כבר לא רגב, והפרחים לא פרחים. אני כבר לא רואה אותם, אני רואה רק את המטאפורות. מאז שמרום נפל אני לא מסוגל לראות שום דבר כשהוא לעצמו. אני נורא רוצה לראות נטו, אבל אני כבר לא אצליח. אי אפשר לגלגל את הגלגל אחורה לנקודה שלפני זה. לעולם לא אצליח שוב לראות את הפרגים כפרגים כי הם תמיד יהיו משהו אחר. אבל עם זאת אני מקווה שלא יתייחסו לספר רק כספר שכול, שלא יחפשו איפה שאין. כי יש בו גם שירים אחרים שעוסקים בחיים. רוב האנשים מפחדים לגעת בספר כזה. זה מפחיד לקרוא את זה כי אתה ישר מרגיש את עצמך בתוך הסיפור. אתה מיד שואל מה אני הייתי עושה? איך אני הייתי מרגיש?".

הוא נזכר שוב ברגע הנורא כשבאו מקצין העיר לבשר על נפילת בנו. "זה היה מיסטי לחלוטין כי היה לי ברור שזה יגיע. אבל יש לי גם הסבר לוגי לזה: מכיוון שאתה לא רוצה לאבד שליטה אתה בונה את הסנריו הכי גרוע כדי להכין את עצמך לגרוע מכל, ועדיין להישאר בשליטה. אני בטוח שגם אבות אחרים בונים להם את הסנריו הזה, כדי לא להתמוטט. עד כדי כך היה לי ברור שזה יקרה, שהכנתי שמן מראש למכונת החליבה, כדי שלא תתקלקל בימים שאהיה בשבעה. זה נשמע נורא מה שאני אומר, אבל שבאו והודיעו לי, היתה לי הקלה. כי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והנה זה הגיע. ואני כל הזמן חושב: איך הסתכל עלי האיש שבא להודיע לי וראה שהמשכתי לחלוב? אם אני הייתי רואה מישהו שמתנהג ככה הייתי חושב שהוא פסיכי לגמרי".

בשיר קצר אתה כותב על הרגע שאחרי הבשורה האיומה: "באחת הייתי לאבן ומאז אני מפורר את עצמי עד תומי". בהתפוררות הזו יש גם תהליך של התרככות?
"לצערי אני מרגיש שהפעלתי מנגנון להשמדה עצמית. אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה לא ימצא חן בעיני אשתי, אבל יש לי אפילו באיזשהו מקום סוג של משאלת מוות. אני לא מקפיד במיוחד על עצמי ועל בריאותי, למרות שאשתי מאוד דואגת לי וסוחבת אותי לחדר כושר ולכל הדברים האלה. ועם כל זה אני לא יכול להגיד שאני איש עצוב. יש לי אפילו שיר על זה שאני איש שמח".

המשוררת הפולניה הגדולה ויסלבה שימבורסקה כתבה "שמחת הכתיבה נקמת היד בת התמותה". פישר מסכים עם השורה הזו ואפילו לוקח אותה צעד אחד קדימה. "הכתיבה, מעבר להנצחה, מסבה שמחה. כשאתה יוצר משהו טוב זה כיף. אם אמנים לא היו מפיקים הנאה הם לא היו עושים את זה. אז שלא יספרו לי סיפורים. אני בהחלט נהנה, אבל אני לא אגיד שאין לי גם תחושת אשמה על זה כי אני יודע מאיפה זה בא. בספר אני מצטט את המשפט: 'מעז יצא מתוק ואיך לא נחנק מהדבש הזה?'", הוא שואל.

הוא מאוכזב מאוד מהתנהלות מנהיגי המדינה. בנאום שהכין כשנסע לאושוויץ עם משלחת של צה"ל כהורה שכול כתב, בין השאר, בגנות מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, ואלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר את מעשיהם. "הייתי מאוד רוצה לראות את מנהיג תנועת העבודה לא גר במגדלי אקירוב", אומר פישר, "זה מעלה את הדם לראש". יש לו ביקורת רבה על מנהיגי השמאל. "אחרי שמרום נפל קיבלנו הרבה מכתבים מחברי כנסת והמכתב הכי יפה היה דווקא של לימור לבנת, לעומת שני מכתבים, אחד של יוסי שריד ואחד של שמעון פרס, שהיו כל כך רשלניים, עם טעויות ובלי התייחסות ספציפית לנופל. כאילו נועדו לצאת ידי חובה.

"דווקא אנשי המחנה שלי, מחנה השמאל, הם הראשונים להתעלם ולזלזל. זה נותן הרגשה שאתה פראייר, שאתה רוצה להיות בסדר. אז אם פעם הצבעתי מרצ היום אני כבר לא אעשה את זה. ואולי אני נשמע פתטי אבל אני חושב הרבה על השמאלנים והפוסט?שמאלנים והמשוררים, ואני מרגיש שאני ושכמותי, אנחנו מגש הכסף שעליו הם רוקעים ורוקדים. הם מרשים לעצמם את ההשתוללות ואת הפוסט והאנטי ציונות, כי הם יודעים שיש מי שיעשה בשבילם את העבודה, מי שילך למלחמה, מי שישמור. זה כמובן חלק מהמדינה וחלק מהדמוקרטיה, אבל שיקחו בחשבון שאנחנו יודעים שעלינו הם רוקעים ועלינו הם רוקדים".

ובכל זאת, את נאומך באושויץ חתמת באמרתו של טרומפלדור "אם אין ברירה - אז צריך למות למען ארצנו, אבל טוב לחיות בעד ארצנו". גם היום תגיד את זה?
"כן, גם היום הייתי אומר את זה כי אני כבר דפוק, אני כבר לא יכול להגיד אחרת".

ימי הזיכרון קשים לגיורא פישר, "בטקסים האלה, כשאתה מגיע וכולם מסתכלים עליך כי אתה ההצגה. בשיר שכתבתי על יום הזיכרון אני מספר על כך שמישהי באה ושאלה אותי בתמימות 'אתה לא נורא גאה בו?'. בימי זיכרון לאנשים הנבוכים אין מה להגיד, הם בסך הכל נורא רוצים להיות בסדר אבל המילים היפות הן בעצם סוקלות. יום הזיכרון הוא לא יום של גאווה אלא יום של כישלון, יום של שיכלון - כמו שכתבתי בשיר. בגלל התחושות האלה אני לא הולך לטקסי יום הזיכרון, חוץ מהטקס במושב. גם לבית הקברות אני לא הולך, רק באזכרה. כשאני הולך אני רואה הרבה הורים שכולים יושבים בבתי קברות ומדברים עם הבנים שלהם. לי אין מה להוסיף כי את כל מה שרציתי לומר למרום אמרתי לו כשהיה בחייו. יש שיר של נתן יונתן שבו הוא מספר על כך שהוא הספיק להיפרד כיאות מהבן שלו, שמת ביום כיפור. אני שמח שאמרתי למרום כל מה שהיה לי לומר לו בחייו.

"אתן לך דוגמה: כמה חודשים לפני מותו קניתי למרום את הספר של דויד גרוסמן, 'מישהו לרוץ איתו', שמספר, בין השאר, על בחור שרץ עם הכלבה שלו, אבל זו בעצם מטאפורה על מישהו ששווה לרוץ איתו את החיים. ואני נזכר שיום לפני שנפל, כשלקחתי אותו לצומת קסטינה ונפרדנו, הוא אמר לי 'אבא אני נורא מצטער אבל לא הצלחתי לסיים את הספר, הגעתי רק עד עמוד מאה'. ואני, שהייתי כבר בהרגשה שזהו זה, עניתי לו 'אתה לא קראת את הספר עד הסוף, אבל תדע לך שאתה זה מישהו ששווה לרוץ איתו, אתה זה מישהו ששווה לעבור איתו את החיים'".