פרשנות: הייאוש כבסיס לתוכנית עבודה

אווירת הנכאים, בקשת הרחמים, חוסר האונים והייאוש שניבט במהלך השבוע האחרון ממאמרי מערכת, טורים, דברי פרשנות והערכות מצב עיתונאיות, הביאו אותי לחשוב כי אולי באמת כדאי להניח בצד את עוצמותינו הטכנולוגיות, הכלכליות, החברתיות והאנושיות ולהרים דגל לבן אל מול הברבריות העזתית ולהודות כי אין מה לעשות נגד הצורר החמאסי המבקש את נפשנו ואת אדמתנו. מצד שני, אולי אי הבנת והכרת האויב העומד מולנו, המרפה ידיהם של רבים כל כך אצלנו, היא הגורם לתבוסתנות.

החמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית שנוסדה לפני עשרים שנה, בשלהי שנת 1987, שרוב מייסדיה ממשפחות של פליטים, שמה לה למטרה לבנות מדינה אסלמית על שטחה של מדינת ישראל הזמנית או כפי שהם נוהגים לחדד ולומר, המלאכותית. החמאס, בתוכנית ארוכת טווח, משתמש בעימות עם ישראל כגורם המשרת את הגברת התמיכה האידיאולוגית. אי ההכרה בישראל מייצרת אצל מאמיניו תקווה לעתיד ומלחמת אזרחים פנים פלסטינית תפורר את הרשות ותביא לייאוש פנימי שיגדיל את כוחו.

מימוש תוכניתו של החמאס, בנויה על שלושה שלבים המתבססים על ניצול הסלידה והפחד של העולם בכלל והעולם הערבי בפרט מתנועת העל "האחים המוסלמים". השלב הבסיסי – השתתפות ושיתוף פעולה עם הקולות המתונים שיביאו להכרה בזכות קיומו של העם הפלסטיני וזכאותו למדינה. השלב הנוכחי – ניצול מצוקת העם הפלסטיני בעזה כמנוף להכרה במדינת החמאס כברירת מחדל. השלב הבא והבלתי נמנע – הגברת כוחו של החמאס ביהודה ושומרון. בכל השלבים ידאג החמאס לקבל כסף וידע חיצוני תוך הימנעות מקשר ישיר עם אירן, וישמר יחסי גומלין עם החיזבאללה על רקע צבאי בלבד.

מאז ה – 15 ביוני 2007, עת סיים החמאס להשתלט על רצועת עזה הוא הפך איום קיומי. לא עוד איום מקומי, אלא תנועה המוכנה למכור את נשמתה לשטן האירני ולשתף פעולה עם כל ארגון טרור ובלבד שתצליח להגשים שאיפותיה. התבוסתנות והחשש הלא מוסבר משימוש בכוחנו הצבאי משרת את החמאס ואת מטרותיו ומוכיח למאמיניו, המחפשים כל סימן מעודד להגברת המוטיבציה שלהם, כי אכן אנו מלאכותיים או כדברי נאסראללה "קורי עכביש".

אחרי אירועי השבוע האחרון, החמאס עלול לנסות ולפתות אותנו בהודנה זמנית שתאפשר לו אוויר לנשימה להמשך התעצמות צבאית ופנים פלסטינית. סליחה, אנחנו לא צריכים להצטער על היותנו חזקים. הסרת האיום הקיומי ע"י מיגון זו משימה בלתי אפשרית. מסר החולשה שמשדר המיגון פוגע בחוסן העורף ובהסכמה בשתיקה של שכנינו (ירדן, מצרים ולבנון) לפעול בעזה "אחת ולתמיד".

הכרעת החמאס, תאב השלטון, אינה מחייבת כיבוש כל הרצועה, היא מחייבת פגיעה במה שחשוב לו ללא יכולת שיקום. עשרה או עשרים הרוגים מדי יום אינם המחיר שבגינו יודה החמאס כי נכשלה האופציה לגרושו של העם היהודי מאדמתו. רק חיסול מוחלט של תשתיות ההתעצמות, פגיעה משמעותית בהנהגה הצבאית והפוליטית והבהרת נכונותנו "לשבור את הכלים" למען ביטחוננו יביאו ימים של רגיעה. לכשישקע אבק המלחמה, יתכן כי נצטרך לשבת ולדבר עם החמאס, אך יהיה זה חמאס אחר, חמאס אשר יפנים כי לא יצליח להגשים את כל חלומותיו.

מי שלא מאמין כי ניתן למגר בכוח את החמאס, ומאמין כי ניתן לקנות אידיאולוגיה בכסף משחק לידי החמאס. הסיסמאות הריקות מתוכן, המשמשות את התבוסתנים, אודות הבוץ העזתי והמלחמה הבלתי מוצלחת נגד טרור, מעידות כי לא למדו דבר וחצי דבר על תנועה אידיאולוגית קיצונית שהשתלטה על שטח ומשתמשת בתושבים למימוש מטרותיה. בקצב הגידול של האוכלוסייה הפלסטינית אל נא נתפלא אם בעוד עשרים או שלושים שנה יקומו עלינו לגרשנו. זה קרה לנו אי שם באירופה המתורבתת. האם לא הבטחנו לילדינו כי נעשה הכול כדי שהם לא יצטרכו לעבור זאת שוב?

השגת המטרות שלנו צריכות לאפשר לנו להביט בעיניהם של ילדי "עוטף עזה" ולדעת כי עשינו הכול על מנת לאפשר להם לגדול ולהתפתח ללא סימני הלוואי של האיום והתסכול. המטרה שלנו היא להמשיך ולאפשר את קיומו של המפעל הציוני בארץ ישראל. נקודת הבחינה שלנו להצלחה, היא התוצאה לאחר שנחזור הביתה ולא מה קורה תוך כדי לחימה. למען השגת המטרה ניאלץ לשלם מחיר יקר. אך אם נחכה עוד, הוא יהיה גבוה יותר. אלה שני הלקחים החשובים ממלחמת לבנון השנייה שאותם משום מה אנחנו מסרבים להפנים.

*תא"ל (מיל') צביקה פוגל היה ראש מטה פיקוד הדרום