בלי שילוט חוצות, עם מחשבה חופשית

דמיינו לעצמכם שאתם הולכים באלנבי, בדרככם התמימה להתנדבות בבית אבות או לרכישת מנה שווארמה, ולפתע, בקטע המדרכה הרחב שליד בית הכנסת הגדול, אתם שומעים בת קול לוחשת: "זה כאן. בדיוק כאן". אתם מסתובבים לאחור, מוודאים שההומלס עדיין מוטל ללא תזוזה ואינו פונה לאיש. הקול חוזר, ממש מתוך ראשכם: "זה כאן. בדיוק כאן". כעת אתם בודקים שלא השתגעתם על ידי חזרה על הקוד הסודי של הכספומט ומספר סיסמאות גישה. כשהלחישה רבת העוצמה חוזרת בפעם השלישית אתם מרימים את הראש לכיוון בית הכנסת, לבדוק אם אלוהים החליט לצ'פר אתכם גם בויז'ואל ומשאינכם רואים ברקים ועמודי עשן, אתם מסתכלים לצד השני ושם – הופה. שלט גדול, עליו כתוב: "זה כאן. בדיוק כאן. חנות הדגל של X פתוחה, עד עשרים אחוז הנחה".

האנקדוטה הזו אינה לקוחה מאנתולוגיית סיפורי מדע בדיוני בעריכת נעמי קליין, וגם לא מחלום אירוטי של קופירייטר מתחיל. באלנבי זה אמנם עוד לא קרה, אבל במנהטן כבר כן. ג'ני מארשל, ניו יורקית בת 28, הלכה לבקר חברה, וממש ליד כנסית סנט פול בדאונטאון היא שמעה את הקולות. מה שמארשל לא ראתה הוא את שלט החוצות הענק שמוקם על בנין מעל הכנסיה ואת צמד הקופסאות השחורות הקטנות שלצד השלט. הקופסאות הן למעשה מגברים אולטרה-סונאריים, שמסוגלים לכוון קול לנקודה ספציפית משל היה קרן אור. כשהולך רגל (צרכן פוטנציאלי) עובר תחת קרן אור כזו, הוא מקבל את הסאונד באופן מדויק וברור, כך שהוא נשמע כמגיע מתוך ראשו ממש. ככה זה כנראה כשאוהבים.

משווקי טכנולוגית הסאונד החדשה לענף הפרסום מגינים על הבייבי הסכיזו-פרנדלי בטקטיקות הרגילות. "בניו יורק", הם אומרים "יש הרבה רעשים שאיננו יכולים לשלוט עליהם. אם מישהו לא רוצה לשמוע את הקולות הוא יכול לעבור לצד השני". אלו שני טיעונים מהסוג הנפוץ בדיונים על שליטה במרחב הציבורי. הראשון משווה את "קולו של המפרסם" לקולו של האינדיווידואל, של האקראי, של הטבעי. יש הרבה רעשים בעיר: אוטובוסים, נגני רחוב, ילדים משחקים וקולו של המשווק, לפי טיעון זה, הוא רק אחד מהם, ככלב נובח או ילד משתובב הפולט את גרגוריו בחוסר מחשבה. הטיעון השני עושה שימוש נאה בעקרון חופש התנועה ומזכיר לאזרחים שזכותם המלאה לנסות להתחמק ממידע פרסומי על ידי מעבר לגדה השניה. טיעון זה קצת מזכיר את האגדה על בילי דה-קיד, שלפני שהיה יורה באויבו מטווח אפס היה צועק אליו באדיבות: "תזכור שמותר לך להתכופף".

העין שלנו סובלת הרבה: בעיתון, באינטרנט וברחוב הישראלי היא מסתגלת לרמות גבוהות של הפרעה. ואכן, כולנו רגילים לראות שלטי פרסום. הקופסאות השחורות ממנהטן גוררות למאבק על המרחב הציבורי גם את האוזן. ניתן רק לשער שהאף יבוא בעקבותיה. כל אלו הם כמובן רק פורטלים חושיים שמטרתם להחדיר מידע לתוך מוחנו. שוב, זה נשמע כמו פרנויית סיינס-פיקשן לפוסט-היפים, אבל זו סתם המציאות.

המאבק הניטש בימים אלו על "חוק השילוט" הוא מאבק על חופש המחשבה. המשאבים היקרים ביותר כרגע (חוץ מאולי נפט) הם המרחב והזמן שלנו. כולם רוצים מהם חתיכה ובניגוד למקובל לחשוב, יש לנו ממש מעט מהם. כמו שקל לראות בדוגמת הקופסאות השחורות, אין כאן ניגוד אינטרסים רגיל - בין פעילים ירוקים למפרסמים במקרה "חוק השילוט" – אלא ניגוד בין אינטרסים לבין חפות מאינטרסים. גם בישראל משתמשים המפרסמים בטיעונים מופרכים נוסח "האוויר ברשותי", "מפריע לכם? סעו מדרך חיפה" וכו'.

נכון, חיים בחברה אינם יכולים ואינם צריכים לספק חירות מוחלטת. המאבק על חוק השילוט, כמו כל מאבק הגיוני, הוא מאבק על חלוקת עוגה. עלינו לזכור שבמקרה הזה, העוגה - המרחב הציבורי - היא שלנו. רק אנחנו נחליט אם לתת למפרסמים את הפרוסה עם הדובדבן.