הכנסת מתה, יחי הכנס

איך יודעים שהמערכת הפוליטית מחממת מנועים? לא על סמך פתיחת מושב החורף המנומנם של הכנסת כמובן, אפילו לא בשל ההכנות לוועידה המדוברת באנאפוליס. זוהי עונת ה"מפגשים הכלכליים"- האירועים הפוליטיים המשמעותיים של ימינו, שנערכים באולמות קונגרסים ובתי מלון, לרווחתם של בעלי אינטרסים מרכזיים במשק, ושרשימת הנואמים המתארכת בהם כוללת את צמרת מעצבי המדיניות של ישראל.

ועידת ראש הממשלה לייצוא, פורום סבן, כנס המי"ל (המרכז הישראלי לניהול), כנס הרצליה, כנס קיסריה, ועידת גלובס לעסקים, וזהו רק מניין חלקי. המשותף לכל האירועים האלו: מבחוץ הם לבושים בחליפה עסקית גרידא, אבל בכיסים מתחבאת לה אג'נדה פוליטית ממדרגה ראשונה. לעומת שנים קודמות, כיום הדברים אפילו לא נעשים בצנעה יחסית. הכנסים הנוצצים, המלאים בפיגורות פוליטיות שמחכות בתור להביע את חזונם ה"עסקי", כבר עולים על גדותיהם ונשפכים אל מחוץ לאולם המפואר באינטרקונטיננטל.

מנאום ההתנתקות של אריאל שרון בכנס הרצליה בסוף 2003, עד נאום "הפרטנר הפלסטיני" של אהוד אולמרט בפורום סבן השבוע, ברור כי הפוליטיקאים מצאו את הבמה הרלבנטית עבורם בעידן הנוכחי. שם הם נקיים מדיון פוליטי אמיתי, החיוכים ומחיאות הכפיים מחליפים את קולות המחאה האופוזיציונים, ואף יותר עקרוני- שם הם פונים לקהל המשפיע באמת. במקרה הגרוע תצוץ לה בטעות קבוצה "חתרנית" דוגמת המורים השבוע, שהפריעו לנאומו של אולמרט בכנס המי"ל. זהו המקום בו הופך הקשר בין הון לשלטון לייצוגי ומצוחצח, כשבאותו הזמן נותר יתום אולם אחר: מליאת הכנסת של נבחרי הציבור.

"האופנה בה לא צריך יותר את הכנסת כדי לפרוס את חזונם הפוליטי של מנהיגנו, התחילה בשנות ה-90 המוקדמות", משחזר רובי ריבלין. "מאז, מנהגם של ראשי הממשלה הוא להציג את תכניותיהם בעיקר באירועי חוץ". על פי ריבלין, "הכל נעשה בכנסים של גבירים - אם מדובר בכנס קיסריה וכנס הרצליה, או בכנס שדרות שהיוקרה שלו פחותה, מכיוון שבו נוהגים להכות במנהיגים במקל החברתי. אבל גם הוא מהווה חוליה נוספת בהפחתת ערך הכנסת".

"זו לא רק הכנסת, אפילו הממשלה כבר לא מנהלת בשנים האחרונות את ענייניה של מדינת ישראל. מונה לה דירקטוריון", כך אומר ד"ר אפרים דוידי, מנהל המכללה החברתית-כלכלית. "הכנסים הללו הם האירועים בהם השלטון, ההון והתקשורת מיישרים קו. כדי למשול בישראל היום יש להתחשב רק בנציגיהם של כמה מאות משפחות של בעלי הון, יושבי הכנסים. כך עובד באמת 'הדירקטוריון של ישראל'".

ריבלין מציג את ארועי הימים האחרונים כדוגמא להתנהלות אופיינית: "הכנסת, בחוק, מחייבת את ראש הממשלה בכל פתיחת מושב לפרוס את עמדותיו והשקפותיו. אבל עם פתיחת מושב החורף אולמרט לא דיבר דבר על תכניותיו. את עיקרי הנושאים החשובים הוא השאיר לכנס של סבן, שהוא אפילו לא אזרח ישראלי. אינני מכיר את סבן אישית, אבל מתברר שהוא אדם שהמנהיגים חושבים שצריך ביקרו".

"המנהיגים של מדינת ישראל, מתוך התרפסות לבעלי הון, נותנים יד לביטול הכנסת כזירה מרכזית לפריסת תכניות ולדיון ציבורי", ממשיך רובי ריבלין. "כולם יודעים שהכנסת היא המקום היחיד שבו יכולים להתקבל החלטות. גם לא העשירון העליון, ובו בעלי המאה שלצערנו הם גם בעלי הדעה, יכולים לשנות זאת". ריבלין מזכיר את דיוני המליאה בנוגע לתוכנית ההתנתקות, לפני כשנתייים: "בדיוק בשלב בו המדינה היתה על סף פיצול, הכנסת ידעה לגשר בין המחנות. הם לא הרימו יד על מלכות". אבל האמנם המוסד עדיין רלוונטי כפי שיושב ראש הכנסת לשעבר רוצה להאמין?

"שר האוצר רוני בר-און תיאר זאת היטב בראיון ל'הארץ' לפני חודשים", אומר דוידי. "בר-און גילה בראיון כי הוא נפגש עם 'ראשי המשק, עם ראשי התעשיינים, ראשי הבנקים, וראשי חברות הביטוח'. לכל האנשים האלה יש אחיזה חשובה במשק הישראלי, הוא סיפר, ולכן צריך לטפח את השיח והשיג איתם. במילים אחרות, שר האוצר מעצב את מדיניותו על בסיס קשריו עם דרגים מקצועיים השבויים בתפיסות ניאו-ליברליות ועם נציגיהם של אלפיון העליון, המכונים ראשי המשק, ש'איתם יש לטפח את השיח והשיג'".

"עולמו של בר-און הוא צר, כפי שצרים האינטרסים של האלפיון" מטיח דוידי. "הוא לא פוגש את ראשי ארגוני המורים, את ראשי ההסתדרות, את הגמלאים או את ראשי התאחדות הסטודנטים. הוא לא צריך את זה. עוד חודשיים הוא ישוב ויפגוש את האנשים החשובים באמת עבור כלכלת ישראל בוועידת גלובס".