"למה להבדיל בין הרוגים אזרחים לחיילים?"

ביום שני השבוע נערך טקס חגיגי בתחנת רכבת מרכז בחיפה. שמה של התחנה שונה ל"רכבת מרכז השמונה" על שמם של עובדי מוסך הרכבת שנהרגו מפגיעת טיל במלחמת לבנון השנייה. נאוה מנסורה, אמו של שלומי ז"ל, לא הגיעה לאירוע. היא נפקדה גם מטקס האזכרה הרשמי לחללי המלחמה שנערך בשבוע שעבר בהר הרצל. "אני לא צריכה טקסים", היא אומרת, "יש לי טקס מדי יום".

נאוה מנהלת בשנה האחרונה מאבק מול הנהלת [[רכבת ישראל]], וגם מול המדינה. היא מתרעמת על כך שהרכבת בחרה להקים אנדרטה לנופלים דווקא בשטח המוסך, מטרים ספורים מהמקום שבו פגע הטיל. "המוסך הוא לא מקום להנצחה, ואני ממש לא מבינה איך מצפים שנבוא למקום שבו נהרגו הילדים שלנו", היא מסבירה. "צריך להנציח אותם במקום שכולנו נוכל לבוא אליו, ושהעוברים והשבים ייראו. אני מציעה לקרוא לכביש 22, שעובר מעל המוסך, על שם הנופלים".

התנגדותה של נאוה להקמת אנדרטה במוסך גרמה, לדבריה, לנידויה ממעגל המשפחות. "העמדה שלי קשה ונחרצת, ואין לי סנטימנטים לאף אחד. אני מחפשת את טובת העניין, וזה מפריע לאחרים". היא גם לא מהססת לומר, שכמה מהמשפחות מעדיפות לא לספר דברים שליליים על הרכבת, מפני שקרובים של ההרוגים עובדים שם כיום.

נאוה טוענת שאיש מהרכבת לא יצר עימה קשר לאחר מותו של שלומי, ורק פניה שלה למנכ"ל הביאה לכך שההנהלה יצרה קשר עם שמונה המשפחות. מנגד, כמה מבני המשפחות שאיתם שוחחנו סיפרו שהנהלת הרכבת עושה כל שביכולתה כדי לתת מענה לצרכיהם. לדבריהם, עובדת סוציאלית מטעם הארגון שומרת איתם על קשר הדוק, וכל בקשה שלהם מתמלאת.

"הם עושים מעל ומעבר, יום יום, שעה שעה", אומר משולם דמתי, אביו של עשהאל. "הרכבת התנהגה למופת מהרגע הראשון", מספרת סיגלית חזן-נעים, אחותו של רפי. "נציגים שלהם חיכו לנו באבו כביר, וליוו אותנו לאורך כל הדרך, מהשבעה, ההנצחה, ההכנות לשנה. זה גוף גדול עם רצון לעזור".

על דבר אחד מסכימים שני הצדדים: היחס כלפיהם שונה לגמרי מהיחס שמקבלות משפחותיהם של החיילים שנפלו. "מתברר שיש הבדל בין חייל לאזרח, למרות ששניהם נהרגו במלחמה", אומרת אוסנת בן שמעון, אחותו של שמואל. "הטיל שנפל על מוסך הרכבת לא שונה מהטיל שנפל בבינת ג'בל או בכל מקום אחר בחזית. המטרה של חיזבאללה היתה זהה – להרוג כמה שיותר יהודים.

"אם יש טיפול במשפחות שכולות, הוא צריך להיות שווה. למה חייל שנהרג בתאונת דרכים נחשב לחלל במערכות ישראל, ואחי שנהרג במלחמה נחשב לחלל פעולות איבה? למה הקטגוריה שונה אם המערכה זהה? הרי כולנו נמצאים באותה סירה של אובדן וכאב".

הטקס בהר הרצל הדגיש פעם נוספת את הכעס על המערכת סיגלית מספרת שההזמנה לאירוע הגיעה רק יום קודם, דוגמה נוספת, לדעתה, ליחס המזלזל למשפחות. "כששאלנו איך להגיע, אמרו שיחכה לנו אוטובוס בתל אביב", היא מספרת. "אמא שלי נסעה מביתה בראשון לציון לתל אביב, ומשם נסענו יחד. כשהגענו לטקס ישבה לצידנו אם שכולה של חייל מאח"י חנית, גם היא מראשון לציון. הן שוחחו, והיא סיפרה ששלחו אליה מונית, שלקחה אותה עד להר הרצל.

"קצינת נפגעים של חיל הים שמעה את הדברים ואמרה לנו 'אצלנו זה שונה, אנחנו שייכים למשרד הביטחון'. התשובה שלה הוכיחה את ההבדלים יותר מכל דבר אחר. אמרתי לה - את לא מתביישת? לכם יש דם כחול ולנו דם רגיל? זה מעורר סלידה, ואף אחד לא נותן את הדין על כך".

הביטוח הלאומי סופג גם הוא ביקורת מצד כמה מהמשפחות. "אני מקבל מה שאני מבקש, אבל ההתנהגות שלהם לא בשבילי", אומר משולם. "אני כמעט לא שומע ממחלקת השיקום, הם לא חוזרים אלי. אני לא מאלה שמתלוננים כל הזמן, אבל אנחנו במצוקה נפשית. הם אמורים לרדוף אחרינו, לא להפך".

"הם מנסים לעזור, אבל הכל בירוקרטיה, סחבת, 'נבדוק ונחזור אליך'", מצטרפת אליו סיגלית. "אמא שלי אלמנה, רפי היה כל עולמה, ואני לא רואה שמישהו מנסה לשקם אותה. הם אף פעם לא פונים אליה מיוזמתם, תמיד היא צריכה לבקש. יש להם ספר ולפיו הם פועלים, אבל הם לא יוצאים מגדרם בשבילנו. רק אחרי חודש הם הסכימו להכיר בכך שאנחנו משפחה שכולה, ושרפי לא מת בסתם תאונת עבודה".

אחרי שהחרימה את הטקסים הרשמיים ברכבת ובהר הרצל, נאוה מנסורה נערכת למאבק הבא: הכללתם של שמונת ההרוגים בבית יד לבנים, מעוזם של הנופלים במדי צה"ל. לדבריה, שר התחבורה שאול מופז נרתם לסייע לה בכך, אך עד כה לא השתנה דבר.

"המדינה מזלזלת בהרוגים האלה", היא אומרת. "שלומי יכול היה להיות באותה מידה במילואים באותו זמן, אבל הוא נהרג כאזרח. המדינה עושה איפה ואיפה בין חיילים לאזרחים. הם התנדבו למות? הם באו לתת שירות לעם ישראל. הם לא נחשבים"?