היישוב הקהילתי מעדיף הומו או ערבי?

לתושבי היישובים הקהילתיים נמאס מהדיון הציבורי. הם חושבים שבזכותם לקבוע מי יגור בשכנות אליהם, מי ינודה באמצעות ועדות קבלה, ואיך תתבצע חלוקת האדמות בישראל. הדבר בולט בשיחות עם התושבים עצמם, אבל בעיקר בשיחות עם נציגיהם ודוברי המועצות האזוריות. הניסיון לפשפש קצת בסוגית סינון המועמדים בקרב התושבים נתקל פעמים רבות בגישה אגרסיבית, והשיחה מסתיימת בדרך כלל בנימת "מספיק כבר עם השאלות האלה!".

ואין פלא. עמדתם של היישובים, שזכתה לתמיכת המדינה עד לא מזמן, עברה דה-לגיטימציה, וטענותיהם על זכות הקהילה לקבוע את ערכיה, מתקבלות לפעמים כגזענות גרידא. כשאפילו שר השיכון בעצמו, מאיר שטרית, אומר בכנס על מקרקעי ישראל שיש לבטל את ועדות הקבלה, מתחילות לרעוד ברכי האנשים האלה, שבנו בעמל רב קהילות מוצקות והומוגניות מבחינת תפיסת עולמן.

את גישתו של שר השיכון, בעל יכולות ביצועיות בתחום, קשה יותר לבטל כלאחר-יד, כפי שעשו עד כה הנוגעים בדבר לפסקי הדין של בית המשפט העליון, או, אף בקלות רבה יותר, לטענות עמותת עדאלה לזכויות האזרחים הערבים בישראל.

שטרית, בניגוד לעדאלה, מעוניין להוביל מהפך וביכולתו לעשות כן, והוא לא מטריד את עצמו בסוגיות שמטרידות את העליון או את עמותת עדאלה, ולכן קשה הרבה יותר לתקוף את עמדתו.

את עמדת עדאלה, כפי שהציגה אותה עו"ד סוהאד בשארה באותו הכנס, לפיה "יישובים קהילתיים הם מנגנון לסינון לא רק של ערבים, אלא גם של אתיופים, הומואים ולסביות, אמהות חד הוריות ויהודים ממוצא מזרחי", קל הרבה יותר לתקוף, במיוחד כשהמציאות מוכיחה שברובה, מדובר בטענה לא מבוססת כלל. להיפך, דווקא ההשוואה לציבור החד-מיני, היחיד ברשימת המיעוטים המופלים שאפלייתו מתקרבת לאפליה ממנה סובלים הערבים, מוכיחה עד כמה הטענה של עדאלה רק מחלישה את מאבקו לשוויון זכויות.

גישה זהה לזו של עמותת עדאלה הוצגה לאחרונה בסרט "משפחה מושלמת", שתיעד את ניסיונן של מספר משפחות לעבור בהצלחה את ועדות הקבלה. באחת הסצנות, שומעים שיחה שהוקלטה, בה מותקפת אם חד-הורית המבקשת לרכוש בית באחד היישובים הצפוניים, בטענה כי "אמהות חד-הוריות משבשות את האיזון המשפחתי" ביישוב. משמעה של הטענה, למתקשים, היא שנשים פנויות הן מוקש מיני לגברברי היישוב ועשויות "לפרק משפחות".

את אותה טענה מחילים לכאורה, לטענת עדאלה ויוצרי הסרט, גם על אתיופים ורוסים, מזרחים, ומשפחות חד-מיניות. הגברת אמנם משנה אדרת, אך בסופו של דבר בכל פעם מתכנס הטיעון להסבר המנצח כי אלו "אינם מתאימים למסגרת הקהילתית המצומצמת". תהיה טענת עדאלה נכונה או לא, הניסוח הנוכחי של נוהל הפעלת ועדות הקבלה מרשה בפועל ליישובים לסנן על סמך קריטריון מעורפל זה.

החלטה 1064 של מינהל מקרקעי ישראל קובעת מספר קריטריונים למועמדות ליישוב קהילתי שהינם חסרי משמעות למעשה, כיוון שממילא מי שלא אוחז בהם אינו יכול לבנות בית ביישוב קהילתי (גיל, יכולת כלכלית וכיוצ"ב), אולם מותירה ליישוב את קריטריון ה"התאמה לחיי חברה בקהילה מצומצמת) וכן "קריטריונים בדבר אפיונים מיוחדים של הישוב", שאמורים להיות מאושרים על ידי המינהל.

הנוסח הנוכחי העמום הזה מהווה פתח מילוט, הן למינהל והן ליישובים, שנהנים להטיל את האחריות על הסינון איש על רעהו. כך, דוברת מינהל מקרקעי ישראל אורטל צבר מוסרת כי "למינהל יש קריטריונים, אבל במסגרתם כל יישוב מוצא לעצמו חופש פעולה. אנחנו לא נכנסים לכל ועדת קבלה, ואין לנו קבלה שם". עם זאת, היא מבהירה, "אנחנו גוף מבקר, ולכן הוקמה ועדת ערר, אליה אפשר לפנות אם נדמה למועמד ששיקולי אי קבלתו אינם סבירים והיו מקרים בהם הפך מנהל המינהל את החלטות ועדת הקבלה".

מנגד, אומרת דוברת מועצה אזורית משגב מאיה צבן כי "הנוהל לגבי ועדת קליטה לא נקבע על ידי המועצה. ישנו נוהל שנקבע על פי מנהל מקרקעי ישראל ומחייב כל יישוב קהילתי בארץ. כל ועדה מעבר לדברים האלו אינה חוקית". למרבה הפלא, שתיהן צודקות.

אכן, קיים נוהל ארצי מחייב, ואכן – החל מלפני שלוש שנים, נאסר על יישובים קהילתיים לסנן בעצמם מועמדים. ועדת קליטה אזורית מוקמת מעת לעת, הכוללת בראשה את נציג הסוכנות היהודית, נציג מועצה אזורית, נציג היישוב הקהילתי וכן נציגים נוספים במקרים מיוחדים. אלא שכאמור, כל ישוב קובע לעצמו קריטריונים נפרדים, שמאושרים על ידי המינהל, ועל ידיהם מונע כניסה של כוחות לא רצויים.

סעיף ההתאמה מאפשר ליישובים לסנן מועמדים לא רצויים, ללא צורך לבקש מהמינהל אישור רשמי לקריטריונים גזעניים או מפלים, כמו אי קבלת ערבים או זוגות חד מיניים, קריטריונים שהמינהל היה מתקשה לאשר, אף אם להלכה עמדתו אינה בהכרח מנוגדת להם.

כך, בעוד שביישובים מסוימים, למשל כאלו שאופיים דתי במוצהר, מונעים חדירה של גורמים עוינים כמו משפחות חד מיניות, הרי שביישובים אחרים ששים לקבלם. בקיבוץ תובל במועצה אזורית משגב, בו יש הרחבה קהילתית הדורשת ועדת קבלה, למשל, מנפנף בגאווה בפלורליזם, וגם תושבי יישובים אחרים במועצה מגדירים את תובל כ"יישוב שונה".

שם באמת אפשר למצוא עולים חדשים, משפחות חד הוריות, מזרחים, קשישים ועוד אוכלוסיות שיישובים אחרים נוטים לפסול. כך, ההגדרה של נוהל ארצי אחיד ומחייב נדמית ריקה נוכח המציאות, אלא שיש דפוס התנהגות כללי לגבי מיעוט מופלה אחד.

אמנם במשגב לא חיו עד לאחרונה משפחות חד מיניות, אולם נדמה שמציאות זו, בניגוד לנפקדות הערבים ביישובים אלו, נבעה בעיקר מחשש המועמדים החד-מיניים. בשני יישובים במשגב התקבלו לאחרונה משפחות מיניות.

ג', לסבית הגרה עם בת זוגה וזוג ילדיהן בני השלוש והחמש, מתארת ועדת קבלה שונה מאד מוועדת הקבלה שמתארים מועמדים ערבים: "לאף אחד זה לא נראה טבעי לגמרי, אבל אף אחד לא עשה מזה עניין", היא מספרת על הוועדה והתארחות אצל אחת המשפחות ביישוב, נוהל מקובל לפני מעבר ליישוב. "במשך שהותנו במשגב, יצא לנו לבחון את היחס של ארבעה יישובים לסוגיה, שניים בהם גרנו בשכירות, ושניים אליהם ניסינו להתקבל, ובשום מקום לא חשנו ביחס מפלה כאג'נדה של יישוב. האנשים במשגב הם אנשים פתוחים, בסך הכל".

את הטענה הזו סותר דורי ספיבק, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, שטוען כי אכן אין אפליה ממסדית ביישובים, אך המסלול המתיש והפולשני בדרך לרכישת בית ביישוב קהילתי, מכריע אחוז ניכר מהמשפחות החד מיניות המנסות את מזלן. לטענתו, כיוון שביישובים כאלו מועדפות משפחות עם ילדים, ולזוגות חד מיניים, ובמיוחד להומואים, אין אפשרות כזו, שאלות פולשניות בקשר לעתיד המשפחתי של זוגות אלו בדרך כלל מוציאה להם את הרוח מהמפרשים. הוא אומר כי זכורים לו מקרים בהם באמצעות טכניקה זו, נמנעה כניסה של זוגות חד מיניים ליישובים קהילתיים.

אמנם לג' יש שני ילדים, אבל היא לא מסכימה עם הטענה. "אני לא זוכרת את הוועדה כמשהו פולשני. היא נועדה לסנן אנשים שלא מתאימים לקהילה קטנה ולא מעבר לזה", היא אומרת. לדבריה נוספת העובדה שרבים הם הזוגות הנורמטיביים, לכאורה, שמוצאים אף הם את המסלול מפרך ופולשני מדי, ופורשים באמצע. כלומר, הפולשנות הזו היא מנת חלקם של כל המועמדים: דוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר, ואפילו באותו סרט תיעודי שהוזכר בתחילת הכתבה.

מסכים עמה מיקי כספי, יו"ר הסניף הצפוני של האגודה לזכויות ההומואים, הלסביות, הטרנס והבי, שגר בקרית שמונה עם בן זוגו. "אני לא מכיר משפחה שנדחתה על בסיס זה, וביישובים רבים יש זוגות חד מיניים, אף אם הם חיים בשכירות ולכן לא עברו ועדת קבלה", הוא אומר. "איש לא פנה לאגודה עם דחייה כזו", הוא מדגיש.

גם לו יש מילים חמות להגיד על קיבוץ תובל, שמוביל את המהפכה בתפיסת החד מיניות, והסכים לארח בשטחו את "יער הגאווה", שניטע לפני ארבע שנים ומאז מארח מדי שנה בט"ו בשבט מספר מאות חברי אגודה שבאים עם משפחותיהם לנטיעות, אבל, הוא מוסיף, "ברוב המקומות, שאין בהם זיקה דתית, הרוח הכללית ליברלית".

גם הוא מזכיר את החדירה לפרטיות כנחלת הכלל: "אלו מקומות קטנים, כולם בנשמה של כולם בכל התחומים, לא רק לגבי אוריינטציה מינית", הוא אומר בחצי חיוך. לדבריו, הסיבה למיעוט משפחות מיניות הוא חשש המועמדים, ולאו דווקא חששם של התושבים.

כך, למרות ההתפתלות החוקית המאפשרת סינון של הומואים ולסביות, נדמה שרוח חדשה נושבת בהרי הגליל. למרבה הצער, משמעות הדבר היא, עם שתי משפחות חד מיניות ראשונות שעברו סינון, ועם יישובים רבים בהם גרים משפחות חד הוריות, עולים חדשים וכמובן מזרחים, שהציבור המופלה היחיד באופן שיטתי ביישובים קהילתיים הוא הציבור הערבי בישראל.

זהו המיעוט היחיד שבאופן עקבי, בכלל היישובים, לא מתקבל למגורים, וזאת למרות שבג"ץ קציר המפורסם קבע כי גישה זו אינה חוקית ולמרות שאפילו קרן קיימת לישראל הודיעה לאחרונה על ביטול מכרז קרקעות בכרמיאל ליהודים בלבד.

למרות זאת, ג' מתלוננת על הומוגניות יתרה ביישובים: "הייתי רוצה גיוון של אנשים, למרות שההומוגניות יכולה להיות נעימה. אלו האנשים אותם אני רוצה כשכנים, אבל לא הייתי מתנגדת לרבגוניות". גם מיקי כספי משווע להתיישבות חד מינית בגליל, והיה רוצה לחיות בסביבה רבת סוגי אנשים. שניהם קוראים, על סמך ניסיונם האישי, למשפחות חד מיניות להתיישב בגליל, לשם הרב גוניות ולשם ביסוס הקהילה ההומו-לסבית ביישובים קהילתיים.

על השאלה הקשה, האם ראוי שציבור מופלה יתמוך בצורת התיישבות שבאופן סיסטמטי מפלה ציבור אחר, עונה כספי בחדות: "אני לא הייתי מסכים לגור במקום שמפלה על רקע אתני, דתי, מיני וכיוצא באלה, אם כי הייתי רוצה רמה תרבותית מינימלית".

ג' מסוייגת יותר: "אין לי התנגדות לערבים במשגב. אני לא בטוחה שהמסורתיים בהם היו מסכימים לקבל אותי כשכנה בגלל הנטיות המיניות שלי, אבל ברמה הזו לא הייתי רוצה שיגור כאן כל אחד שיש לו בעיה איתי על בסיס זה, יהודי או ערבי".

היא מדברת באופטימיות על עתיד בר שינוי, "אני חושבת שדברים משתנים בחיים, ואם הייתי חייבת לחיות במקום שלא מפלה הייתי צריכה לעזוב את ישראל. זה שלא אגור במשגב לא יועיל לאיש. יכול להיות שעצם השותפות שלי במשגב תביא לקבלת ערבים. מי שמחליט הם התושבים, ואם תהיה לי אפשרות, כתושבת אכריע אחרת. כל עוד אין הצהרה במפורש של היישוב, הכל ניתן לשינוי".