חיפה. סוף השבוע שעבר. יומן

עיניו של אמיל ריבן מסרבות להאמין. בנו יחידו, אלעד, מורד אל הקבר, וריבן אינו מסתכל. הוא מטה את ראשו לאחור, שניים מחבריו אוחזים בכתפיו. הכרתו מעורפלת. מה מתרחש במוחו? מה הוא ממלמל? האם מדבר עם אלעד?

***

עוספיא. כותלי המספרה של ארז זאהר נושקים לבית משפחת הנערים החשודים בהצתה, שהובילה לאש הגדולה בכרמל. מוצאי שבת עכשיו, כמעט עשר בערב. כמה שעות קודם לכן, בעת שהמשפחה סעדה ארוחת צהריים, הגיעה המשטרה. שוטרים פרצו לבית, מעיד זאהר, גררו שניים מילדי המשפחה לניידת, ונעלמו.

בחוץ מתגודדים השכנים. אחד מהם לבוש מדי ב' צה"ליים. כולם מאמינים בחפותם של הנערים. "המשטרה תפסה שעירים לעזאזל", משוכנע בן הכפר עלי דביאן. דביאן מספר שהכיר את הנערים "מאז שהיו תינוקות. הם ילדים נהדרים, מחונכים. מעולם לא הפריעו לאיש". דביאן מסתובב חמוש במצלמה. הוא עיתונאי חובב, בעל אתר הבית של הכפר.

האזור עודנו בוער, אך דביאן כבר הגה מספר תיאוריות משלו. "ראיתי שכתבו שהשריפה החלה במזבלה. אתה יודע שהאש הגיעה למזבלה רק היום? בשני בדצמבר צילמתי באזור שוויצריה הקטנה שני אודים עשנים, שעולים משום מקום", הוא מגלה. "אני יודע שהיה גל של הצתות בכל הארץ. בקרית ביאליק, בירושלים. למה נפלו דווקא עלינו? בכלל, קצת מוזר לי שהכל קורה יומיים אחרי הסיפור עם סלקום. הנה, הם כבר לא בכותרות".
שכן אחר, מהמבוגרים שבחבורה, מתפרץ לדבריו. "הילדים היו אוכלים ופתאום מגיעים 40 שוטרים, זרקו להם את הצלחות, לקחו אותם בלי נעליים, עם בעיטות, לתחנה", הוא אומר בהתרגשות. ניכר שהוא עדיין מצוי תחת הרושם שהותירו בו מאורעות הצהריים. "דחפו את האבא שלהם לרצפה, הוא פרק את הכתף. זה הכל ספין. אם היה מקום למכבי אש או מים, כמו שאנחנו מבקשים כבר שנים, זה לא היה קורה. זו רשלנות שלהם. רוצים להפיל על הכפר הכל. שיאשימו את מי שצריך. נשרפו לנו כאן הרבה דונמים. זאת הייתה הפרנסה שלנו. תגיד לי אתה, איזה בן אדם גוזר פרנסה של עצמו?".

לפני שנתיים, לחשו לנו לאחר מכן, נשרפו למוות שניים מבניו של אותו שכן. לוו ממנו סכומי כסף גדולים ולא החזירו, אמרה השמועה. דיברו על ענייני כבוד המשפחה. המשטרה לא חוקרת.

כמעט חצות הלילה. אומרים שהאש תחת שליטה. כנראה שלא יהיה חורבן בית שלישי. בחפ"ק הגדול שהוקם באוניברסיטת חיפה מתחילים להרגיש הקלה. השר דניאל הרשקוביץ' עובר בין האוהלים, מתעניין ולוחץ ידיים. חבורת כבאים מרוסיה אוספת את הציוד. רק חבורה של מטפלים, שהופיעו כאן כמה שעות קודם לכן, עדיין עובדת במרץ. אלו חבר'ה בגילאי 25 עד 65, שהגיעו על מיטתם המתקפלת וציודם, ומציעים מסאז' מפנק לאותם לוחמים מותשים שעוד נותרו במקום, חינם אין כסף. יש שמפקירים עצמם לחסדיהם, הרוב מתפדחים.

ליד מחסומי הברזל המקיפים את רחבת הכניסה הגדולה עומדים חמישה צעירים בשנות העשרים לחייהם. מה אתם עושים כאן? "באנו להתנדב. נסענו לכאן מתל אביב", משיבה הבלונדינית שבחבורה. "אנחנו עומדים פה בערך מצאת השבת, מחכים שייקראו לנו. אנחנו רוצים לעזור". אלא שגם הם נכנעים בסופו של דבר, ונוסעים לחפש אקשן במקומות אחרים.

עשר בבוקר, יום ראשון.

שטח תיכון הריאלי בחיפה נקי. המדשאות מטופחות והשיחים גזומים למשעי. בעוד שנתיים יחגוג המוסד הוותיק מאה שנים להיווסדו. בשבילים הללו צעדו סופרים, שופטים, מצביאים ומשוררים, אך כעת פוסעים בו מאות צעירים, לבושים שחורים. מכאן יצאו כולם באוטובוסים לבית העלמין בנשר, שם ייטמן חברם אלעד ריבן ז"ל, הקורבן הצעיר ביותר של האסון הגדול. בן 16 וחצי בלבד, מתנדב ב"צופי האש", שקיפח את חייו במהלך ניסיון חילוץ אוטובוס צוערי השב"ס בבית אורן.

צוות בית הספר זריז מספיק בהקמת עמדת זיכרון, שהוצבה בכניסה למבנה המרכזי. על שני לוחות גדולים, עטויים בד שחור, הודקו תמונות של אלעד, לצד כמה גזרי עיתונים מהבוקר, שסיפרו בהרחבה את סיפורו. על השולחנות ספרי זיכרון גדולים, בהם יכולים חבריו לכתוב מילות פרידה, ואשר בתום השבעה יועברו להוריו.

"היד רועדת על הדף הזה", כתבה אחת מידידותיו, "זה לא נקלט שאיבדנו אותך". ואחר כתב לאלעד, "מי שנלחם בגיהנום, מגיע לגן עדן". שגיא פלד היה אחד מחבריו הקרובים ביותר, נראה מבוגר מכפי גילו. "אלעד תמיד חיבק את כולם", סיפר. "הוא אהב את כולם. היה הדבק של החברה. הוא היה אחד שתמיד היה לו משהו מעניין לומר. זה עולם ומלואו שנעלם". את ההודעה הרשמית על מותו קיבל ביום שישי בלילה. "בשישי בבוקר קיבלנו טלפון ממלי, המחנכת שלנו. היא אמרה שיש חשש כבר לחייו של אלעד ושנבוא לבית שלה. הבנו שמשהו לא טוב קרה, אבל לא רצינו לעכל. בלילה הודיעו לנו שזיהו את הגופה. זה היה רשמי כזה, וזה היה כל כך נורא לשמוע. אפילו אם גם קודם לכן הערכנו שהוא לא יחזור, ההודעה הזו כבר שברה את כולם".

בצהריים מחליט ביהמ"ש השלום בחיפה להאריך את מעצרם של האחים החשודים בהצתת השריפה. צפויים להם עוד ארבעה ימים של חקירות, לפחות. יש יסוד סביר לחשד כי החשודים היו מעורבים בביצוע העבירות המיוחסות להם, כתבה השופטת. כ-10,000 איש חיים בעוספיא, מועצה מקומית שגובלת בפארק הכרמל. 80% מתושבי הכפר הם דרוזים, 15% נוצרים. היתר מוסלמים וסטודנטים יהודים שלומדים באוניברסיטת חיפה.
מזרקה ריקה נמצאת בחזית בניין המועצה הצנוע. בקרבת מקום, מרכז של חנויות ומסעדות. העסקים ריקים וריח העשן עודנו באוויר. חלק מן התושבים פונו בשל סכנת האש. רבים התלוננו על כך שהוזנחו בידי שירותי הכבאות, עד שנאלצו לצאת ולכבות בידיהם את הלהבות שאיימו לשרוף את הכפר. הרבה תושבים מסתובבים ברחוב.

הדרוזים מורעלים על הצבא, הרבה יותר מהיהודים. בשנת 2008 התגייסו לצה"ל מספר לא שגרתי של כ-83% מבני העדה, בעוד שאצל היהודים עמד אחוז המתגייסים על 74% בלבד; כך דיווח אתר החדשות הצפוני karmel.co.il, בהתבסס על נתוני דובר צה"ל. מן הסתם, אחוז המתגייסים בעוספיא גבוה הרבה יותר מאחוז המתגייסים בתל אביב.

גם ת', אביהם של שני הנערים החשודים, שירת בצה"ל. "אני שירתי את המדינה, ובעזרת השם כל הילדים שלי יהיו בצבא", הוא אומר. יש לו שבעה ילדים. שישה בנים ובת, שיהיו בריאים כולם. החשודים הם שני הגדולים שלו. אחד תלמיד כיתה י"א, השני תלמיד כיתה ט'.

ת' ממוצע קומה. שערו שחור. צבע עורו שחום. כשהוא מדבר איתנו, גם עיניו רושפות. "לקחו ילדים קטנים, חפים מפשע", הוא אומר בכאב. "ילדים תמימים, לא מופרעים. באותו יום שפרצה השריפה הייתה בעבודה. התקשרו אליי ואמרו שיש להבות ליד הכפר. חזרתי מהעבודה לבית, לראות כמה האש קרובה. אחר כך אני והילדים שלי הלכנו לעזור לכבות את האש עד השעות המאוחרות של הלילה. עבדנו יחד וכיבינו אותה. ואז חזרנו הביתה. לא היו מים. רק בבוקר, אחרי שקמתי, יכולתי להתקלח. המים היו שחורים מכל הפיח. נראה לך שהם אחראים לכל זה?".

כמיטב המסורת, דלת בית המשפחה פתוחה. בסלון הרחב יושבים בני הבית בצורת חי"ת, כשמולם הטלוויזיה. ערוץ 2 דולק. יש הפרעות בקליטה. כולם מדברים בשקט, מתהלכים על קצות האצבעות. ככה מרגישה סוכת אבלים.

רק כשמגיעה פמלייתו של נשיא המדינה יכול מסע הלוויה של אלעד ריבן לצאת לדרך. אלפים מתאספים במקום, בדוחק רב; בית הקברות הקטן אינו נבנה כדי להכיל כמות כזו של אנשים. באולם המרכזי מוצבים כמה עשרות כיסאות, משני צידי הארון. כל המכובדים יושבים שם: שמעון פרס, גדעון סער, ראשי עיריות חיפה ונשר, ניצב כבאות והצלה. כולם נושאים הספדים. אמיל וצביה ריבן, הוריו של אלעד, כורעים לצד הארון. כוחם תש.

טרם היציאה לדרך דיברנו עם רשף אבי כהן, מפקד צופי האש בשירותי כבאות חיפה, שהיה מפקדו של אלעד. כהן סיפר, שריבן הגיע לחפ"ק שבאוניברסיטה על דעת עצמו. אימו לקחה אותו לשם. הוא קפץ על הכבאית הראשונה שראה, שהוחשה לאזור האוטובוס הצוערים הבוער. ריבן לא נרשם בשום מקום. לא הודיע לאיש שיצא לשטח. אף אחד לא ידע שעלה על כבאית. שעות רבות היה בחזקת נעדר, עד שאותר מיקומו, בעזרת הטלפון הסלולרי שלו.

"הייתי מגדיר את מה שקרה עם אלעד כ'תקלה טכנית'", מודה כהן. "הייתה תקלה שאני מבטיח שלא תקרה עוד לעולם. אין דבר כזה שכבאי נוער לא חובר לאיש צוות וותיק, לא נרשם ולא נצמד להוראות. אני לא חושב שאלעד היה רשלן; הוא פשוט כל כך רצה להיות במוקד האש, עד שנכנס לרכב הראשון שראה".

הוא נשאל כיצד זה שאין בנמצא נוהל שמתנה צירופם של בנים יחידים לפעילות התנדבותית מסוכנת ככיבוי אש בחתימת הורים, כפי שקיים בצה"ל. "כולנו יודעים שבצופי האש אין מצב שיקרה אסון כזה", אומר כהן. "עובדה שעד היום זה לא קרה. אנחנו יודעים איך לטפל בחבר'ה הצעירים. הם צמודים לכבאים ותיקים, שמכירים את המטריה. אבל אולי פספסתי את זה. אולי הייתי צריך להיות יותר רגיש", הוא מוסיף בגילוי לב נדיר.

מסע הלוויה של אלעד ריבן מתקרב לסיומו ואביו אמיל לוחש את הקדיש. לאחר מכן, במשך דקות ארוכות, עוברים נציגיהם של עשרות גופים וארגונים שונים על פני הקבר הטרי ומניחים זרים, מכל הסוגים והגדלים, זה על זה, בערבוביה, עד שדומה שהפך הקבר להר ירוק של ממש.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן ייעצר נער אחר, בן 14. הוא, תטען המשטרה, כבר הספיק להודות שהשליך גחל נרגילה בוער לשיחים. משם התפשטה האש הלאה, ליערות. האחים מעוספיא ישוחררו ללא כל אישום. הם ישובו לבית הספר.