לחץ. זה מה שחשים בלילה בגבע כרמל כשמביטים לכיוון מזרח- צפון מזרח. ההר הירוק מואר באור כתום, מרהיב בצבעו (שאם מתנתקים מהמציאות הזוועתית), שנראה מאיים וקרוב מתמיד.
"הכל תלוי ברוח", אמר אחד ההורים בהדלקת נרות חנוכה בגן, אמא אחרת ארגנה אוכל למפונים ושאר ההורים הציצו להר, ליטפו לילד את הראש וקיוו שאנחנו לא המפונים הבאים בתור. כשחזרנו הביתה הכנו שתי מזוודות. אחת עם הבובות של הילדה והטרקטור של הילד פלוס ספרי ילדים, בגדי ילדים ומשחת שיניים בטעם נסיכות. השנייה עם בגדי מבוגרים, אלבומי תמונות, והארד דיסק נייד בו יש בעיקר תמונות.
אשתי רצתה לארוז גם את נעלי הריצה שלי, ואני שאלתי בציניות אם זה כדי שאוכל לברוח מהר. למי יש כוח לחשוב עכשיו על ריצה של 10 ק"מ. מצד שני, רק ציניות יכולה להוציא אותך מהשחור שממלא את הלב כשחושבים על האוטובוס ההוא.
מסתבר שגם בשריפות ענקיות מסביב לעולם אנשים לוקחים איתם בעיקר תמונות. מה עוד אתה אורז במינימום, בזמן שאתה שומע את הרוח החזקה והמטורפת? מה נותר לך לעשות פרט ללהביט על כל השאר ולומר בשקט (כדי שאף אחד כאן לא יילחץ) "אבוד"?
הלילה הגיע ואיתו נעלמו קולות המטוסים. בלילה עצמו היה נוהל, נוהל פחד אם לדייק: מכוונים שעון מעורר שמצלצל כל חצי שעה ועוברים על הצ'ק ליסט שהוכן מראש בתוך הראש:
1. אינטרנט.
2. טלוויזיה.
3. יציאה החוצה ובדיקת כיוון הרוח.
4. מבט לכתם הכתום הענק.
המלצה: כשהילדים מגיעים, יש לזפזפ את הטלוויזיה והאינטרנט למשהו אחר.
כשהודיעו שמפנים את עין הוד, והאש יורדת לכיוון כלא 6, זה כבר היה קרוב, אבל עדיין לא קרוב מדי. החברים מעין הוד עברו לעין כרמל ("זהו, זה על הגדרות של הבית", אמר בעצב איש שבנה את ביתו בידיו ממש, לא מטאפורית), ואלינו זרמו יותר מ-15 הצעות של אנשים טובים שפתחו את הלב והבית.
אבל יש פה שני כלבים, ואנחנו לא משאירים אותם פה להתמודד לבד. גם ככה הם נטרפים מהלחץ שבו חיים כל המושבים פה.
מגיע עוד לילה. שוב המטוסים הפסיקו. שוב מכינים צ'ק ליסט. המזוודות, אגב, לא פורקו. בינתיים, ואני מקווה שלא רק בינתיים, לא זזים מפה.
* הכותב הוא קצין העיתונות של נבחרת ישראל בכדורגל