הערב יורד על מושב ניר עציון. חרף הפצרות קרוביו, אנשי הכבאות והמשטרה, את השבת יעשה כתריאל מתן ברפת הקיבוץ.
בשלושים השנים האחרונות מנהל מתן (55) את תחום הזנת הפרות ברפת, אשר מונה כאלף פרות ועגלים. "זה מפעל החיים שלנו", הוא אומר; ולכן גם כשפרצה השריפה אמש ואיימה לכלות את המושב כולו ידע מיד שלא ינטוש ולא יברח עד הרגע האחרון, עד שירגיש את חום הלהבות על עורו שלו.
המשפחה דרשה שיעזוב, "אבל אמרתי להם מיד שאין סיכוי", לדבריו. ברפת נשאר עם עוד חמישה חברים נוספים. הם כבר הכינו תוכנית לתרחיש האימים. "אם האש משנה כיוון ומגיעה לכאן, אנחנו רצים לרפתות ומחלצים את הפרות, כדי שהן יוכלו לברוח כל אחת לנפשה. להשאיר אותן סגורות זה דבר שלא בא בחשבון". ומה באשר לחברי הצוות עצמם? "במקרה כזה, אם האש תגיע, ננסה להימלט בעזרת הרכבים, או דרך היער". כשנשאל עד כמה הדבר מסוכן, הוא משיב בשתיקה.
"בסופו של דבר יש ביטוח, אבל עבור אבא שלי, אם יקרה משהו לפרות זה יהיה צער בעלי חיים", מספר בנו, אליאב, שאינו נמצא במקום. "צריך לחלוב את הפרות כל הזמן, כי אם לא חולבים אותן, מצטבר חלב ואז מאוד כואב להן בעטינים. חוץ מזה, צריך לדאוג לפרות לאוכל. מי שעובד ברפת כל כך הרבה זמן פשוט מתחבר לפרות. הוא חושב שהאחריות שלו היא לדאוג שלא ירעו לפרות".
"אם היתה מגיעה כבאית בזמן, אפשר היה לפתור את הכל"
גם אתמול, כמו בכל יום, התעורר מתן האב בשלוש לפנות בוקר. בשעות הצהריים, כשהוא עדיין נמצא ברפת, החל להריח את העשן. "יצאתי החוצה והסתכלתי לכיוון, ובהתחלה זה נראה כמו כל שריפה שפורצת באזור מדי פעם", הוא משחזר. "לא זיהיתי דבר יוצא-דופן. הלא ידוע לכולם שיש אצלנו היסטוריה של הצתות".
מתן אינו רוצה להאשים איש, אך טוען כי "מהרגע שזיהינו את האש ועד שמישהו התחיל לטפל בה, עבר זמן. זה היה בזבוז. לא אומר שזה מחדל, אבל לכל הפחות היה פה מחדלון. אם הייתה מגיעה כבאית בזמן, לדעתי היה אפשר לפתור את הכל. בשריפה הקודמת הגיעו מהר מטוסים ומסוקי יסעור, ששאבו מים וכיבו אותה. הפעם, משום מה, הייתה תחושה שהעסק לא מתפקד. בתוך זמן קצר נוצר כאוס מוחלט, האש התפשטה לכיוון יערות הכרמל, וכבר אי-אפשר היה לעשות הרבה".
בתוך זמן לא רב מרגע הדליקה נתמלאה הרפת עשן. "העברנו את הפרות שהיו קרובות לשריפה לחצרות אחרות, כדי שלא ירגישו את המהומה ואת הריח", מספר מתן. "כעת אני חושב שהפרות די רגועות. אנחנו מתנהגים כרגיל, כך שהפרות לא מרגישות בבלאגן שסביבנו. מה שכן, אנחנו כל הזמן שומעים את המטוסים מעל ומרגישים את העשן. אנחנו מנסים לעבוד עם גנרטור, כי אין חשמל בכל הישוב".
ומה הלאה? "מנסים לחסוך בסוללה של הטלפון, כדי שאם יקרה משהו, חלילה, נוכל להתקשר", הוא אומר. "הכל תלוי בכיוון הרוח. חשש? זה בוודאי שיש, אבל אנחנו מקווים שנצא מזה בשלום".