רבע מהנשים שנרצחו בשנים האחרונות - אתיופיות

שיעור מקרי האלימות כלפי נשים במשפחה בקרב הקהילה האתיופית בישראל, גבוה משיעור מקרי האלימות כלפי נשים במשפחה באוכלוסייה הכללית, כך עולה מדו"ח של מחלקת המחקר והמידע של הכנסת המתפרסם היום (שני) לקראת דיון מיוחד בוועדה לקידום מעמד האישה. מהנתונים עולה כי מבין 81 הנשים שנרצחו בין השנים 2004 עד נובמבר 2010, 25 מהן היו עולות חדשות, מהן 18 מהמגזר האתיופי. שיעור הנשים האתיופיות מהווה 22% מכלל הנשים שנרצחו בתקופה זו.

עוד עולה מהנתונים, כי במהלך השנים 2010-2005, כלל התלונות של עולות מאתיופיה מכלל התלונות בגין עבירות של אלימות נגד נשים, נע בין 2.3% ל-2.9%, כפול ואף יותר משיעורן בכלל אוכלוסייה. בנוסף, עולה כי בשנים האחרונות שיעורן של המשפחות האתיופיות, ובפרט הנשים האתיופיות, אשר מקבלות טיפול בשירותי הרווחה גבוה באופן משמעותי משיעור המשפחות בכלל האוכלוסייה המקבלות סיוע דומה.

בדו"ח מוסבר כי ריבוי מקרי האלימות נגד נשים בקהילה האתיופית בישראל נובע מעצם קשיי ההגירה ממדינה אחת לאחרת וגם מהפער בין מאפייני החברה המסורתית ממנה הגיעו למאפיינים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים הרווחים במדינת ישראל. בקהילה היהודית באתיופיה, הגבר היה בעל הסמכות והגורם המכובד במשפחה, והאישה נחשבה לרכושו. במערכת היחסים הזוגית, כפי שהתקיימה באתיופיה, היו כללים ברורים לשמירה על "קוד הכבוד" ולאישה אסור היה לסרב לבעלה. השימוש ב"מכות חינוכיות" לשימור המבנה המסורתי נחשב לגיטימי, ונשים היו מצופות לשמור על איפוק, גם במקרים בהם ננקטה נגדן אלימות מצד בעליהן.

לאחר ההגירה לישראל, התרופפה המסגרת החברתית שהיתה מקובלת באתיופיה, הן מבחינת מקומה של המשפחה המורחבת והן מבחינת חלוקת התפקידים בין גברים לנשים. הנשים האתיופיות הלכו והתעצמו, בין היתר בעקבות מאמץ רב של הממסד הישראלי וארגוני נשים שהושקע בהן. במקביל, מעמדם של הגברים הלך ונחלש והופר האיזון המסורתי בין המינים, כך שגברים חשו שהם מאבדים שליטה על חייהם ומשפחתם. חלק מהגברים, שלא הכירו דרך אחרת של התנהגות, ביקשו להשיב לעצמם את כבודם באמצעות הטלת מרות בכוח על נשותיהם וילדיהם, הגבלת הנשים בתחומים שונים וכן הפעלת אלימות פיזית כלפיהן, לרבות מקרים קיצוניים של רצח.

לצד השינוי ביחסי הכוחות בין גברים לנשים, התגברות מעשי האלימות כלפי נשים בקרב הקהילה האתיופית הושפעה מגורמים שונים כגון התערערות מעמדה של המנהיגות המסורתית, טיפול רווחתי שאינו רגיש תרבות, הימנעות של האוכלוסייה מפנייה אל השירותים התומכים ומצב כלכלי קשה.