גם לעובדים הזרים יש קול : אל תדונו אותנו לעבדות מודרנית

השבוע קראנו כולנו בחשש על הסעיפים החדשים בחוק ההסדרים העוסקים במהגרי עבודה בישראל. חוקים אלה, הכוללים הגבלות דרקוניות על חירותם של מהגרי העבודה, דנים אותנו ל"עבדות מודרנית" – במילותיו של בית המשפט העליון הישראלי. חוקים אלה יביאו לכך שעובד לא יעז להתפטר, גם במקרה של התעללות ממש. זו לא הגזמה, מקרים כאלה מתרחשים היום, והחוקים החדשים ירצעו את העובד לאדוניו באופן סופי.

אומרים אצלכם, שאתם זקוקים לנו שנטפל בהוריכם, כי הישראלים לא מוכנים לעשות את העבודה. מי שאומר זאת צודק, מי ירצה להתחלף איתנו? ולא, זה לא בגלל שהעבודה עצמה היא קשה. עבודת המטפלים היא אמנם קשה, אך אנחנו עושים אותה באהבה ובמסירות. תנאי העבודה הם שהופכים את חיינו לקשים - המטפל צריך להיות זמין 24 שעות ביממה למטופל ורובנו עובדים שישה וגם שבעה ימים בשבוע. חיים פרטיים הוא רק מושג רחוק שאנו זוכרים ממולדתנו.

תמורת עבודתנו אנו מגיעים לשכר של 3,200 שקלים בחודש. בחישוב לפי שעה זה בערך שישה שקלים. אם תהיתם למה יש הפרש בין שכר המינימום החוקי (3,850 שקלים) לבין השכר שאנחנו מרוויחים – זה בגלל שמנכים משכרנו 650 שקלים בחודש על הוצאות מחיה.

אולי תופתעו לשמוע, אבל לא רק הישראלים אוהבים לדבר על שער הדולר. גם אנחנו שמחים על השקל החזק והגיבור. מה לנו ולדולר? לכל העובדים הזרים חוב של אלפי דולרים. החוק מתיר לגבות ממהגר עבודה סכום של 3,150 שקלים תמורת הרישיון. אם תשאלו מטפל שרק הגיע לישראל, הוא וודאי יאמר: "אני? אני שילמתי 3,150 שקלים לאדון מתווך". זאת, כי במולדתו הובהר לו שאבוי אם יגלה כמה הוא שילם באמת - במציאות מדובר בסכום שנע בין 7,000-10,000 דולר תמורת רישיון עבודה לחמש שנים.

זהו כמובן סכום דמיוני עבורנו. כדי להשיג את הכסף כל המשפחה תורמת, אנו לוקחים הלוואות וממשכנים בתים. למעשה שנה וחצי או אף שנתיים מעבודתנו כאן מוקדשות כדי להחזיר את הכסף ששילמנו תמורת הרישיון.

לפני שלוש שנים עזבתי את אמי ואת שני בניי, שאותם בוודאי לא אזהה כשאחזור הביתה. אנו עוזבים את משפחותינו והופכים לחלק ממשפחותיכם. אמנם שמעתי לא מעט סיפורים קשים על יחס גרוע מצד מטופלים, ואף סיפורים על התעללות נפשית ופיזית, אבל בסך הכל הישראלים הם אנשים טובים. בשלוש השנים שאני חיה ביניכם התמזל מזלי, ומעסיקיי התייחסו אלי בכבוד.

אל מול כל הקשיים שציינתי, אנו לא רק יושבים ומחכים לעזרה שתגיע משמיים אלא גם פועלים בעצמנו. בעזרת האנשים הטובים של הארגונים "כוח לעובדים" ו"קו לעובד", הקמנו את איגוד המטפלות הסיעודיות בישראל (Caregivers Union Act), ואנו פועלים כדי לצרף לשורותינו כמה שיותר מבין שישים אלף מטפלים חוקיים בישראל, רובם נשים. אחרי שנת פעילות אחת הצלחנו לאגד מאות מטפלות. זוהי אינה משימה קלה - מטפלות רבות חוששות שהתאגדות היא סוג של מרד או עבירה על החוק - ושדבר זה יביא לגירושן. אנו מנסים להסביר שרק כך נוכל לשמור על זכויותינו ולשפר את תנאינו, ושלמרות מה שנדמה להן, התאגדות היא חוקית ומעוגנת בחוק הישראלי, אפילו אם הישראלים עצמם לפעמים שוכחים זאת. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים את המטפלת של אמא או את המטפל של סבא, ספרו להם – אם הם אינם יודעים - שיש להם כתובת שאליה יוכלו לפנות בכל בעיה.

* אמביקה צ'טרי, 37, היא עובדת סיעודית מנפאל שמטפלת בקשישה בבית אבות בתל-אביב. צ'טרי ייסדה במסגרת ארגון "כוח לעובדים" את האיגוד הראשון והיחיד בישראל עבור עובדים זרים.
* תירגם וערך: מורן רייכמן